למה?

ובאופן ספציפי את ההקדמה?

קודם כל- אני מתייחס רק להקדמה של הספר. פשוט כי לא קראתי את כולו(אני גם לא מתכוון), אלא רק את ההקדמה.

אז מה בעצם אומרת ההקדמה-

פרום מגדיר שתי תפיסות עולם-

האהבה כמקצוע- כלומר, אהבה היא דבר שצריך להתמקצע בו, ללמוד אותו, שיש לו יכולות וכישורים שמרכיבים אותו.

האהבה הרומנטית - האהבה כרגש, כמשהו שקורה או באנגלית "fall in love", שנופלים לתוכו. מאוד פסיבי.

הוא למעשה מנסה לפרק את הנחות היסוד שעומדות מאחורי התפיסה שהאהבה היא "רומנטית" ביסודה ו"אין דבר קל

מן האהבה".

אחת מההנחות שהוא מעמיד בבסיס השיטה הזו היא הנחה שאהבה היא בעיה של דמות ולא של יכולת.

כלומר, אנחנו תולים הרבה מאוד מהאהבה ב"מי" ולא ב"איך", לפי דבריו-

מה אתם אומרים על זה?

זו בעיה אמיתית?

ההנחה שהוא מגדיר היא נתינת חשיבות גדולה יותר לשאלה את "מי" אני אוהב, לשאלה "איך" אני אוהב.

כביכול- התחושה היא ש"כאשר האדם הנכון יגיע, אז הכל יהיה פשוט" כי ה"מי" עושה יותר מה"איך".

יותר מובן?

היכולות והכישורים שלך לאהוב, או הדמות שאת אוהבת?

לדוגמא מה יותר מרכזי-

הכישורים של הצייר בציור או התכונות של הבד עליו הוא מצייר?

אין תשובה "שניהם".

כי השאלה בוחנת את התפיסה האישית שלנו על הנושא.

את טוענת שלמושא האהבה יש הרבה משמעות,

השאלה היא האם זה נכון.

האם לא יותר מהותי היכולות או בשפה של פרום ה"כושר" שלנו באהבה מאשר האדם שאותו אוהבים?

אגב, הדברים לא יוצאים מהקשרם. הם מובאים בהקדמה בפירוש.

אבל אני רוצה דיון, אין שום תועלת לאף צד מפשוט לצטט חלק מההקדמה...

מתייחסת לשאלה:

כן זאת בעיה, אני חושבת שה"איך" צריך להיות יותר מרכזי מה"מי".

ויש לי הרבה סיבות וקצת זמן אז אוסיף בעז"ה יותר מאוחר...

לא סיימתי לקרוא אותו אבל בטוח שאצטרך לחזור עליו שוב.

ממליץ עליו מאד.

אני חושב שאחנו משקיעים יותר מדי בלחפש את מי לאהוב ופחות מדי משקיעים בלהתאמן בלאהוב.

אנחנו מרגישים שאם רק היה לנו את האדם הנכון אז היינו אוהבים אותו, כשלמעשה יכולות האהבה שלנו,

אם נעבוד עליהן, יגיעו לרמה כזו שיהיה לנו את היכולת לאהוב הרבה יותר אנשים מהמצב כרגע.

בצד של הנשואים- יש המון פעמים קשיים ומורכבויות, והמחשבה, גם אם הלא מודעת, גורמת לנו לחשוב

שאולי עם מישהו אחר זה היה נראה אחרת, כשלמעשה- זה היה נראה אותו דבר, כי את היכולות שלנו

באהבה לא היינו משנים במקרה האחר.

הבסיס של זוגיות הוא קודם כל חברות טובה.

כדי ללמד אדם להיות בן זוג טוב קודם כל הוא צריך ללמוד להיות חבר טוב.

ישנן עוד יכולות-

הקשבה, הכלה, שיתוף פעולה, קבלת השונה ממני, גמישות, עצמאות, אחריות, הכרה עצמית, עין טובה.

כמובן שישנן עוד.

הכוח המרכזי שצריך לעבוד עליו הוא המפגש עם האחר-

יכולת להקשיב לאדם אחר ולתת לו תחושה שהוא מובן ומקובל גם אם לא מסכימים איתו,

ראית הטוב באנשים וגישות שונות.

ללמוד לאהוב מתקשר אצלי לעבודה על עצמי. להקריב מעצמי מהדברים שאני אוהב מהאגו שלי בשביל האדם השני, שאני אוהב.

ככל שנעבוד יותר על עצמינו, הנישואים יהיו הרבה יותר קלים וזורמים.

בעצם, עד שלא נלמד את הפרופורציות, שום מכחול לא יעזור לנו לצייר פנים יפות... 

כי למרות הכל, עדיין יש נקודות שאם אתה לא מתחבר לבת זוג שאתה יוצא איתה, אז לא משנה כמה תגייס את כל הרצון הטוב - זה לא ילך.

לאהוב אפשר כל אחד (עם רצון כמובן). אבל אהבה ייחודית לאשת חיקך העתידית אתה תרצה לשמור למישהי שיש ביניכם נקודת חיבור עמוקה. זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר - אבל מעין חיבור עמוק שאתה לא יודע להסביר אותה במילים.

כשלילית

החיבור המיוחד בין איש לאישה, הוא דבר שנבנה.

אישה הופכת להיות "אשת חיקך" רק אחרי החתונה, ואז מתחילה העבודה הזוגית.

החיבור הזה שאתה לא יודע להסביר אותו במילים הוא למעשה הדמיון שלך שמתעתע בך.

המחשבה שיש "מישהי" שכשתפגוש אותה תאהב אותה מיד, מזיקה. כי אחרי שבועיים\חודשיים,

האהבה הזו תיעלם, תדעך ותתמוגג ללא עבודה אמיתית ונכונה.

הבעיה האמיתית היא שגם אי אפשר לעשות עבודה אמיתית ונכונה כל עוד מרגישים את תחושת

ה"חיבור" המופלאה הזו, כי העבודה היא לפגוש את האחר- והתחושה בנויה על הדמות הדמיונות של האחר.

אין ספק שאהבה זה משהו שנבנה הדרגתיות, והתאהבות זה רגש שאחרי פרק זמן הוא דועך.

הנקודה היא שכדי להגיע למצב שאתה מתחתן, אתה חייב נקודת חיבור כזו עוד לפני החתונה. כי אתה לא תהמר על האפשרות שזה אולי יגיע בהמשך. זה כמו הביצה והתרנגולת.

אני לא חושב שהחיבור המיידי הזה הוא לגמרי דמיון. אני חושב שהדמיון הרבה פעמים נכנס לשם בטעות, כשבן אדם לא יודע בדיוק מה נכון לו. אבל יש דבר כזה אינטואיציה שבגללה אתה ממשיך לצאת עם הבחורה עד שאתה מתחתן איתה.

וכל זה מבלי לגרוע חלילה מעבודה זוגית שצריכה לקרות אחרי החתונה ביתר שאת.

ושני אנשים שאין ביניהם מחויבות זוגית- לא יכולים לבנות אהבה זוגית.

אינטורציה זה נחמד, וזה עוזר לביטחון בקשר, שאנחנו זקוקים לו בגלל חסרון באמונה,

אבל הוא לא מדד אמיתי בשום צורה שהיא- כמה פעמים הרגשת אינטואציה טובה וזה

לא היה זה? כמה פעמים אנשים הרגישו אינטואיציה רעה והתחתנו בסוף?

אבל לא על זה העניין.

העניין הוא האם יש משהו ייחודי עבורך בבת זוג שאתה בוחר לחיות איתה, או שאתה יכול להקים זוגיות עם כל אחת ובלבד ששניכם תשקיעו מספיק.

אני טוען שיש איזה ייחוד מסויים שבגללו שני בני זוג מסויימים מחליטים לכרות ביניהם. אחרת כל אדם היה יכול להתחתן עם כל אחת (וזו לא המציאות).

אני גם טוען שאותה השקעה שאתה מדבר עליה שאמורה לבוא משני הצדדים - היא לא תבוא אם לא תהיה מוטיבציה לאף אחד מהצדדים להשקיע בקשר, אם הוא לא מרגיש שיש כאן משהו ששווה בשבילו להשקיע.

במילים אחרות - המחוייבות הזאת היא לא עניין רק של החלטה של שני הצדדים, אלא קודם לה גם מרכיב רגשי שבגללו הם מחליטים להתחייב.

ואני אומר את זה לא בשם עצמי, אלא בשם רבותי.

כל זוג יכול להצליח בזוגיות.(אם הם עובדים נכון ומוכנים להשקיע בזה)

זה שאנחנו צריכים "להרגיש" זו בעיה שלנו וחיסרון אמונה- או כמו שמאיר אריאל קורא לזה-

"מהיכן שאתה רואה רק משם את מאמין".

המחויבות הזו היא לחלוטין החלטה של אותם אנשים-

חלקם צריכים ומקבלים "התאהבות"- שהיא דמיון מוחלט, וזה ברור שאין בפגישות ולו במעט מהמפגש

האמיתי עם האדם- זו לא מחויבות מהותית לאדם הזה, זו לא פגישה עם האדם מתוך ידיעה שהוא

איתי לכל החיים, זו לא פגישה של האדם כשהוא עייף מת, עצבני, מתוסכל, הרגע קם, נפגע עד עמקי

נשמתו, לחוץ, מבולבל וכו'-

לכן כל מה שחושבים בדייטים על בן הזוג הוא יותר דמיון ממציאות בנושאים הללו.

זה קל להיות גמיש בעולם הדעות עם מדוייטת אבל כשזה מגיע לבית שלך- זו התמודדות בעולם המעשה.

ולכן הכל נחמד- אבל דמיוני.

אנשים לא מוכנים להשקיע אם הם לא מרגישים התאהבות- זה נכון. האם זה מצב מתוקן, בעיני, ממש לא.

כמובן שאנחנו לא רוצים להתחתן עם אדם שאנחנו מתעבים(בחיצוניות או בפנימיות), אבל המחשבה שיש

אי שם מישהי שברגע שהיא תגיע זה יהיה זה- זו תפיסה שגויה שפוגעת ברווקים ובזוגות.

מה יקרה ביום שאחרי הרגשת האהבה- כשיתחילו להתעורר הספקות? כשלא תרגיש את ה"חיבור" זה

אומר שזה לא זה? זה אומר שטעית? אם האהבה תלויה בדמות הנאהבת- זה בהחלט אומר את זה.

אבל זה לא תלוי.

גם חז"ל מבארים שיש אנשים שמתחתנים לא עם "שורש נשמתם"(מושיב יחידים ביתה ואכמ"ל)

אבל הם בונים בית ואני בטוח שהזוגיות שלהם היא טובה במידה והם עובדים עליה, אותו דבר בדיוק

כמו שאלה שיתחתנו עם "שורש נשמתם" ועובדים עליה.

אז אם אתה טוען- צריך התאהבות כי אחרת לא ישקיעו- זו גריעותא גדולה מאוד.

כתבת ש"המציאות היא שכל זוג יכול להתקיים (בתנאים מסויימים)". מה הם אותם תנאים? אולי גם שיהיה רגש ביניהם? המשפט הזה לא אומר כלום.. גם לכתוב ש"המציאות XXX" זה חד משמעי מדי. מניין לך שבאמת כך הוא?

"כל זוג יכול להצליח בזוגיות (אם הם עובדים נכון ומוכנים להשקיע בזה)" - עם זה אני יכול להסכים, רק אם תוסיף גם "ויש ביניהם התאמה מנטלית ורגשית". מתאימים = הם החליטו שנעים להם מהבחינות האלה מבחינת השנייה.

אתה כותב ש"להרגיש" זו בעייה שלנו וחיסרון אמונה, ואני טוען ההיפך: ש"להרגיש" זו ברכה עבורנו. לשיטתך אין הבדל בין החברותא שלך שאיתו אתה עמל להבין סוגיא, לבין אשתך, שאיתה אתה עמל להביא ילדים/לחיות כזוג וכו'.

זו לדעתי תמצית הויכוח בינינו. רגש זה דבר נעלה. זה לא דמיון. זה דבר שהקב"ה ברא וצריך ואפילו חובה לחוות אותו. להתאהב זה טוב וזה נעים. אז זה נכון שהתאהבות היא דבר שהוא בבחינת רצוא ושוב - כמו שהוא מגיע בקלות, כך הוא מסתלק בקלות. אבל זה לא הופך אותו לדבר שלילי. להיפך.

האם גם תטען שמיניות היא דבר שלילי? הרי גם שם זה דבר שהוא חולף (וחוזר וחולף וכו')...

זה ממש לא חיסרון אמונה לרצות להרגיש. בחיי, אני מרגיש שאני קורא את אריסטו עכשיו שכתב ש"חוש המישוש חרפה הוא לנו". וזה לידיעתך, נוגד את דעת תורת משה.

אחרי זה כתבת:

"

המחויבות הזו היא לחלוטין החלטה של אותם אנשים-

חלקם צריכים ומקבלים "התאהבות"- שהיא דמיון מוחלט, וזה ברור שאין בפגישות ולו במעט מהמפגש

האמיתי עם האדם- זו לא מחויבות מהותית לאדם הזה, זו לא פגישה עם האדם מתוך ידיעה שהוא

איתי לכל החיים, זו לא פגישה של האדם כשהוא עייף מת, עצבני, מתוסכל, הרגע קם, נפגע עד עמקי

נשמתו, לחוץ, מבולבל וכו'-

לכן כל מה שחושבים בדייטים על בן הזוג הוא יותר דמיון ממציאות בנושאים הללו.

"

אין ספק שזו מחויבות של אנשים. בשביל זה יש בחירה חופשית. ברור שאין בפגישות האלה ולו מעט מהמפגש עם האדם הפנימי. זה ברור. אבל יש לי חידוש עבורך. גם אחרי 40 שנות נישואים אתה לא תכיר את אשתך באמת. ויש לי עוד חידוש עבורך. גם את עצמך אחרי 40 שנה אתה לא תכיר באמת.

מה שאני מנסה להגיד - זה שהמפגשים הראשוניים האלה שיש להכיר בן אדם - הם בבחינת תמצית של הבנה מי האדם שעומד מולנו, ומעבר למנטליות שאותה בוחנים אם היא מתאימה לנו קיים גם צד רגשי שלפעמים הוא מודע ולפעמים הוא עלום, שאין לו תמיד הסבר במילים - והוא מה שקושר בני זוג.

בהמשך הגבת לי שלדעתך זה לא מצב מתוקן שאנשים מרגישים צורך להתאהב לפני שהם מתחתנים (או משקיעים היינו הך). אוקיי - לגיטימי. יש מגזר שלם (הציבור החרדי) שכך נוהג והולך להם (או שלא הולך להם, אבל זה משנה, העיקר המצווה לא?). אבל לא לכולם זה מתאים.

צורך ברגש הוא לא מותרות. הוא דבר חשוב ואם הוא לא קיים, הוא מתכון בטוח לגירושין ואפשר כבר לפתוח תיק ברבנות.

"המחשבה שיש אי שם מישהי שברגע שהיא תגיע זה יהיה זה - זו תפיסה שגויה שפוגעת ברווקים ובזוגות". אוקיי, זה עוד משפט נדוש שיש גם כמה רבנים שמחזיקים בו. המציאות מראה שרוב האנשים לא מתחתנים עם האדם הראשון שהם פוגשים. הופרכה הטענה.

צר לי לומר את זה אבל אני גם רואה שאתה בן 23 ונשוי. זה די מתנשא מצדך אחרי שאתה נשוי להטיף לאחרים מה טוב להם.

לגבי דעת חז"ל -שוב , יש כאלה שזה יתאים להם (כנראה שלך זה עובד מצויין), ויש כאלה שלא. לקבוע מזה שלכולם דין אחד - זה עיוות נורא.

כל מה שאני אומר הוא מתוך לימוד וליבון של הסוגיות,

הלכה למעשה, עם ת"ח.

דבר שני- דווקא דברים מי שנמצא במקום מסויים וחווה אותו יכול להגיד

דברים יותר נכוחים ומדוייקים על המקום הזה.

דבר שלישי- אל תכניס לפי דברים שלא אמרתי.

התנאים להצלחת זוג הם כאלו(שמעתי את זה מכמה רבנים שונים וכמה פעמים)-

80% יכולים לחיות בזוגיות טובה אם שניהם עובדים על המידות

100% מהזוגות יכולים לחיות בזוגיות טובה אם אחד מהם עובד את ה'(באמת, זו מדרגה עצומה).

לא- לא רגש(ולפני שתגיד שבכלל לא רגש- לא רגש של לפני החתונה)

אתה טוען שאמרתי שהצורך שלנו בלהרגיש הוא צורך חיסרון באמונה באופן מוחלט. זו קריאה שלך,

אני דיברתי בזה על הצורך בלהרגיש לפני החתונה. יש הבדל עצום בין אישתי לבין החברותא שלי,

מכמה וכמה צדדים, וגם מהצד הרגשי. אני ואישתי עובדים ובונים את היותנו אחד, אני לא מנסה ולא

שואף להיות אחד עם החברותא שלי. רגש הוא דבר נעלה גם אליבא דשיטתי- אבל רגש אמיתי,

ולא רגשות לדמויות דמיוניות שנמצאות בתוך הראש שלנו.

התאהבות היא דבר שלילי? יש לו השפעה שלילית. אלו שני דברים שונים.

לכן גם אל תשליך לשאלה של מיניות(שהיא אגב לא רצוא ושוב בכלל, כשלומדים לעומק).

לרצות להרגיש בשביל להתחתן זה חסרון אמונה בהשגחת ה' יתברך.

לא הרצון להרגיש אחרי החתונה.

ולא אמרתי שחוש המישוש חרפה הוא לנו, או שהרגש חרפה הוא לנו. אלא שההסתמכות על הרגש

במקום שכזה, או אפילו המחשבה שנכון וצריך- מוביל לנזק.

לא אמרתי שאני אכיר אותה באמת, שוב, אתה טוען דברים שלא הכנסתי.

אמרתי הדייטים הם לא מקום שבו מכירים אנשים- כי בדייטים המציאות וורודה. יש לדייטים את המקום

שלהם והוא חשוב וזו הדרך הטובה ביותר למצוא את בן\בת הזוג שלנו. אבל לא על פי אינטואציה

שמעשים שבכל יום שהיא טועה ובגדול.

ברור שלא בודקים רק דברים שכליים אלא גם רגשיים. אבל מכאן ועד להגיד שהעיקר הוא ברגש?

לפני החתונה- זה לא שייך. מה שקושר בני זוג זו ההחלטה שלהם להתחתן(ועיין במדרש תהילים

שהפניתי)

צורך ברגש הוא חשוב- אבל לפני החתונה כל רגש הוא שקרי. מה נעשה?

זה לא נכון שאם אין רגש(התאהבות, תחושת גורל משותף וכו') צריך לפתוח תיק ברבנות כבר בהתחלה. עבודה זה המתכון היחיד לזוגיות שמחזיקה מעמד. אין שום דרך אחרת.

אני לא חושב שכדבריך "מה זה משנה העיקר המצווה"- וזה לא מה שמבדיל בין ציבור חרדי לדת"ל.

גם ההפרכה שלך היא לא הפרכה. לזרוק משפט ולהגיד הפרכתי טענה- זו לא הפרכה.

המחשבה שעיקר האהבה תלוי ב"מי", זה דבר מזיק, לכולנו- ואת זה אני אומר בבחינת אין אדם עומד

על דברי תורה...

אני מתנצל אם קיבלת הרגשה של התנשאות. ח"ו לא לזאת הייתה כוונתי. כן - מתוך ליבון ולימוד וחיי

מעשה- אני חושב שיש לי משהו שאני יכול להגיד, קצת, שאולי יכול לעזור. תאמין לי שאין לי "יצר" לכתוב

כאן. אלא שחשבתי שאלו דברים טובים ויפים שיכול להיות שהיו מועילים לי אם הייתי שומע אותם לפני.

ולהבהרה- כי משמע מדבריך שעיוותת דברי לגמרי-

רגש הוא דבר חשוב, קריטי ומהותי בקשר זוגי- זוגיות שאין בה רגש או שעושה לנו רע- צריכה בחינה

מדוקדקת בשבעים עיניים. אין לי שום כוונה להגיד שהרגש הוא לא חשוב- להיפך. רגש הוא מאוד חשוב.

כל מה שאני אומר הוא רק שאין לתלות רגש באדם ספציפי, אלא בעבודה זוגית.

רגש זה רק לאחרי החתונה

ואם לא תרגיש אליה כלום ? , נדפקת אחי .

זה מה שאתה אומר כאן .

אתה קובע מוסכמות בכמה שורות כאילו שזה יהפוך את זה למציאות .

ההסתמכות על רגש מובילה לנזק אתה כותב , ואתה מתעלם מהעבודה שיש לנו גם שכל 

ואנחנו יכולים לדעת לא להסתמך על הרגש בלבד אלא גם על הצד של ההתאמה אם יש כזאת.

אתה מערבב אלף ואחד דברים לא קשורים 

מה הקשר בין הצלחה בחיי נישואין ובניית קשר לשלום בית וכו' לבין רגש לפני חתונה?

תבין , יש משהו שנקרא רגש והוא מתנה מבורא עולם , תקרא לזה דמיון כי זה לא מסתדר לך עם מה שאתה מאמין בו , סבבה , אבל תאמין לי שלא הרגשת את זה כי מי שהרגיש לא מדבר כמוך .

אתה חותם את מה שאתה כותב ב"רגש הוא דבר קריטי מהותי" וגם באמצע אתה כותב שזה דבר נעלה , ובד בבד קובע שרגש לפני חתונה זה דמיון , למה זה דמיון? מה השתנה באחרי חתונה? , אה אני יודע מה , עכשיו אתה מכיר גם את המגרעות שלה , אה ולפני לא הכרתי? "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" מכיר? זו המציאות.

רגש של אהבה לא יכול להתפתח לפני החתונה.

חיבה, חברות, שותפות, נעימות, "כימיה"- כולם יכולים וטוב שיתפתחו.

אבל אהבה- בלי מחויבות אין אהבה.

נתתי דוגמאות בתגובה אחרת ל"אהבה" ללא מחויבות.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה"? אתה מכיר את הציבור החילוני?

אלו שחיים בסדרת אהבות, שאיכשהו- נשטפות היטב...

את הזוגות שהתגרשו אתה מכיר? יש גם כאלו שהיו מאוהבים בהתחלה...

את הזוגות שלא התחתנו למרות האהבה שהייתה כי בסוף משהו נהרס אתה מכיר?

איפה הכלל שכתבת?

1. מניין לך שהלימוד שלך יחד עם אותו ת"ח מוביל למסקנות היחידות? עלה בדעתך שאולי אפשר להגיע מאותו חומר למסקנות אחרות? אולי הפוכות? בלי קשר - אתה מוזמן לתת מראי מקומות לדברים שאתה מדבר עליהם.

2. "דווקא מי שנמצא במקום יכול להגיד דברים מדוייקים" - לא מדוייק. כי הוא חווה את איפה שהוא נמצא, ולא את המקום שהאחר נמצא בו. שוב - מה שמתאים לך לא בהכרח מתאים לאדם אחר.

3. "התנאים להצלחת זוגיות הם כאלו" - מניין לך? דווקא לא מתאים לך לקבל אמירות בצורה כל כך עיוורת..לגופו של עניין - זה נשמע הגיוני שכששני בני זוג עובדים על המידות, דברים יצליחו יותר. אבל פה אתה נכנס שוב לפן מנטלי בלבד. אתה מתעלם לגמרי מהעובדה שבני זוג רוצים להרגיש גם משהו כלפי השני.

4. אני לא טוען דבר. אתה כתבת משהו. אני ציטטתי והגבתי לך חזרה. "רגש אמיתי, ולא רגשות לדמויות דמיוניות שנמצאות בתוך הראש שלנו". כאן אתה כותב דברים שפוגעים. מניין לך מה אמיתי ומה לא? היית בראשי? הייתי בראש של אנשים שמנסים לצאת שנים ולא מצליחים למצוא? מניין לך שמה שאמיתי עבורך הוא לא דמיון מוחלט?

5. מיניות היא לא רצוא ושוב? אתה מוזמן לבאר איך בדיוק היא לא. ואל תניח שלא למדתי לעומק.

6. לרצות להרגיש בשביל להתחתן זה חיסרון באמונה - המשפט הכי לא נכון שכתבת. אענה לך על דרך השלילה - להתחתן בצורה עיוורת ללא רגש מקדים זה לסמוך על הנס. וכמה רבים הם סיפורי הגירושין על זו הסיבה בדיוק.

7. בדייטים לא תמיד המציאות ורודה. לפעמים רואים צדדים פחות יפים וגם הם נכנסים לשיקולים מן הסתם. לא אמרתי לרגע שהעיקר הוא ברגש. אמרתי שצריך את שניהם. קשר לא יוכל להחזיק ללא אחד מהם. נכון - אולי השתמע מדבריי שנתתי עדיפות מסויימת לרגש. אבל זו הייתה על דרך ההקצנה.

8. לפני החתונה כל רגש הוא שקרי? לחלוטין לא מסכים איתך.

9. אוקיי - זו דעתך. אני חולק עליה ודוחה אותה מכל וכל.

10. זו לגמרי הייתה הפרכה מכיוון שלו כדבריך, אז כל אדם היה מתחתן עם האדם הראשון ופועל לפי הכללים שקבעת - עבודת מידות נטו. כל השאר יגיע בהמשך. ולא כך הוא.

11. עיקר האהבה לא תלוי במי. אלא תלוי בקשר בין מי למי. אם אחד ה"מי" האלה לא יכול להתאים לקשר - אז זה לא ילך.

12. רגש הוא דבר שתלוי גם בעבודה זוגית (העבודה הזוגית מעצימה אותו לגבהים אחרים). הניצוץ שנוצר בהתחלה הוא פרי דבר שהיה כבר קודם.

1. כמה ת"ח, שונים, כולם מדריכים ומייעצים לזוגות ורווקים.

2. כשאני מעוניין לדעת איך זה לשחות, אני אשאל אדם ששוחה ולא אדם שחושב על לשחות. דווקא

אנשים בעלי ניסיון הם אלו שיכולים לתת אבחנות מתוך העולם הפנימי של התוכן שעוסקים בו. אין ספק

שאם אני צריך להתייעץ עם מישהו בנושא כלשהו אעדיף מישהו שנמצא בנושא מאשר אדם שאין לו ניסיון.

3. ההרגשה שמרגישים בין אחד לשני היא דבר שנבנה. אם היא לא נבנתה- היא לא אמיתית.(ביקשת

מראי מקומות- מכתב מאליהו קונטרס החסד, חז"ל לא יגעת ומצאת - אל תאמין)

4. לא אמרתי לך שמה שאתה חווה כרגע הוא לא אמיתי, ולא אמרתי שבגלל זה אנשים לא מצליחים,

או שזה הגורם לרווקות מאוחרת. למעשה אמרתי שזה פוגע בלי קשר לרווקות, גם בזוגות נשואים זו

תפיסה שפוגעת ומזיקה. אז אני מתנצל אם פגעתי. בלי קשר, כל רגש שלא מגיע מתוך עבודה- הוא

רגש דמיוני, כמו כל דבר אחר שקיים במציאות- אם לא עבדת לא קנית. אהבה לפני הנישואים היא אהבה

מאוד חסרה- על גבול הדמיונית, אתה לא אוהב משהו לפני שאתה מחוייב לו באמת, לפני שאתה מכיר

את החסרונות שלו ומתמודד איתם. ככה זה בתורה- מי שאומר שהוא אוהב תורה אבל לא לומד תורה באופן רציני ומסודר? זו לא אהבת תורה. גם בע"ב יכול לאהוב תורה וללמוד בצורה מסודרת

ורצינית. אם אדם אומר שהוא אוהב את התורה אבל לא מקיים שום מצווה ממנה? זו לא אהבת תורה,

זו אהבה לדמיון שלו על תורה.

5. מה רצוא ושוב במיניות? אתה מוזמן לבאר את דבריך.

6. אני מרגיש שלא הבנת את מה שאני אומר פה. כדי להשקיע בקשר אנחנו צריכים להרגיש ביטחון

בקשר. אחרת לא נשקיע בו. ברור לחלוטין. אבל את הביטחון הזה אפשר לשאוב מכמה וכמה

מקורות. אחד מהם היא תחושת אהבה לפני הנישואים. אחד מהם הוא בטחון בה' שאם אני מתחתן

עם  האישה הזו זה הדבר הנכון ביותר. מי שאין לו את השני זקוק לראשון. מכאן- אם מישהו מציב

את ההאבה שלפני הנישאוים כתנאי- זה אומר שאין לו את הביטחון שאם הוא מתחתן עם האישה

הזו זה מה' יתברך(מאמר הביטחון בכד הקמח, פרק הביטחון בהמספיק לעובדי ה')

7. ברור שהמציאות לא ורודה. אבל כשמאוהבים, המציאות ורודה, וגם את הקשיים צובעים בורוד.
מתרצים אותם ומתעלמים מתמרורי אזהרה רציניים, וחבל.

8.כל רגש של אהבה הוא שקרי. רגשות כמו- חיבה, חברות, נעימות, שותפות- יכולים להיות אמיתיים,

והם רצויים מאוד.

9. זכותך, אם הקב"ה יכול לתת בחירה חופשית, אני אשתדל גם

10. זו לא הפרכה של מה שאמרתי. קודם כל- זוגות רבים לא מתחתנים עם הראשון(וגם אין מצווה

כזו, אני לא חושב שזו דרך נכונה בהכרח), דבר שני- העבודה הזוגית היא קשה, לפעמים אנשים

מוותרים על קשר בגלל עבודה שקשה להם מדי. זה לא אומר שאם הם היו עובדים זה לא היה מגיע,

זה רק אומר שהם החליטו שזה הגבול שהם שמים להשקעה בקשר.

11. מה זה אומר "הקשר בין מי למי"- אם אנשים עובדים עבודה זוגית אמיתית, הקשר שלהם יגיעו

לידי אהבה ושמחה זה בזו וזו בזה. אלו מעשים שבכל יום אצל יועצים ומדריכים. גם בין האנשים הכי

פחות והכי רחוקים.

12. הניצוץ שנוצר הוא לא מוכרח. וכהפרכה- רבים הזוגות שהרגישו ניצוץ ולא התחתנו, ורבים אלו

שהתחתנו והתגרשו, עם ניצוץ או בלעדיו. רבים נוספים לא הרגישו והתחתנו, ורבים מהם חיו בזוגיות

טובה לאחר מכן.

אתה חוזר על דברים שכתבת (וכפועל יוצא, גם אני) .אתה לא משכנע ואני לא מסכים עם רוב הדברים שאתה כותב. יכול להיות שבגלל טרמינולוגיה שונה.

בכל אופן - אגיב לכמה דברים שכתבת:

1. אני מכיר גם כמה ת"ח שמדריכים ומייעצים שלא כדבריך.

2. מסכים, אבל אתה אינך בעל ניסיון מספיק בשביל להתייעץ. אם ארצה להתייעץ עם בעל ניסיון - אעדיף שיהיה לו ניסיון עשיר ולא ניסיון קצר. במחילה. דבר נוסף - גם אותו אחד שייעץ - הוא מייעץ מתוך העולם הפנימי שלו. הוא לא מכיר את העולם הפנימי של זה שנועץ בו. הדוגמא שאתה נותן לגבי שחייה היא לא טובה מכיון ששחייה זו אומנות שיש בה מימד של שכל בלבד. ושכל בלבד אפשר להעביר.  זוגיות נובעת מתוך העולם הרגשי של שני בני הזוג. ולכן ייעוץ הוא טוב, אבל הוא לעולם לא יוכל לגעת באמת ולהבין את מה שמתחולל באמת בין שני בני הזוג. וכנ"ל לרווק. אתה לא תוכל בחיים לחוות את אותם הדברים שאני מרגיש בצבעים שאני מרגיש ובעוצמות שאני מרגיש. פשוט מכיון שאתה אינך אני.

3. הרגשה היא דבר שמועצם אם הוא נבנה. ועדיף שיבנה. רגש חיובי יכול להיות לך גם כשאתה מסתכל על האחיין הקטן שרק נולד וכולך מתמלא בשמחה. לא התאמצת כדי להרגיש את אותו הרגש. אבל עדיין אתה מרגיש אותו.

4. שוב, אהבה אמיתית היא בהחלט אחרי הנישואין עם בנייה והרבה עבודה. אבל בהחלט ייתכן שחלק ממנה יהיה מורגש גם לפני.  אני חושב שבנקודה הזאת יש הבדל בין המינוחים שאתה משתמש ושאני משתמש.

5. אני לא מתכוון לבאר את דבריי בפורום הזה. אני חושב שבתור נשוי אתה מבין טוב מאד למה אני מתכוון.

6. אוקיי, אבל זהו בדיוק לסמוך על הנס. אתה יכול לומר "שאם אני מתחתן עם האשה הזו, זה הדבר הנכון ביותר". זאת אמירה מסוכנת אם אין מאחוריה בסיס מוצק. ואם לא יתפתחו רגשות של חיבה (אני חושב שזאת המילה שאתה נוהג להשתמש בה כדי לתאר את מה שאני מתכוון) לאחר החתונה? מי מבטיח לך שבהכרח זה יתפתח? אני חושב שחלק מהביטחון מה' מגיע גם עם אחריות שלא לסמוך ולא להמר שדברים יקרו מעצמם, אלא לדאוג שהם יקרו.

7. אמת, ולכן צריך לתת לשכל לומר את דברו ורק אז לאפשר לרגש להיכנס. אם תתאהב ישר, אז באמת תהיה עיוור וכל דבר אתה תצבע בצבעים עזים. צריך להמליך את השכל מעל הרגש.

8. טרמינולוגיה.

10. מאידך, זה לא אומר שאם הם היו משקיעים - זה כן היה מגיע. אין לך ערובה כזו. במקרה שאין ביניהם התאמה רגשית, הם לכל היותר יהיו חברים טובים. הם לא יהיו אחד ולא יהיו להם כיסופים האחד לשנייה.

11. לא בהכרח. אם אין התאמה רגשית, לא תעזור כל עבודה שהם יעשו. 

12. נכון, הוא באמת לא מוכרח. אבל אני מרחם על מי שלא נוצר בו הניצוץ הזה.

ואני בטוח שהרב שרקי עונה על ההגדרה של ת"ח

אהבה לא בונים

באהבה משקיעים , אהבה משמרים

האהבה, שאז משמרים אותה? או משקיעים בקיימת?

שני אנשים נפגשים- הם לא מכירים בכלל, לא יודעים שום דבר מעבר לכמה מילים-

איזו אהבה יש ביניהם שהם יכולים להשקיע בה או לשמר אותה?

בזה שהם נפגשים ומדברים ומחליפים חוויות. 

ואז אחרי 20 דייטים הם מגלים שלמרות שהם עברו 20 דייטים - הם לא מרגישים שום דבר אחד כלפי השניה.

מאידך, זוג אחד שיוצאים ל5 מפגשים ומדברים ומחלפים חוויות, מזהים משהו שונה (אתה קורה לזה דמיון).

והם ממשיכים להיפגש, לא כי הם החליטו, אלא כי הם מצפים ומחכים כל פעם שהדייט מסתיים, לפעם הבאה שם ייפגשו.

המקרים שהרגע כתבתי קורים כל הזמן.

אבל לצד הבנייה קיים גם משהו מובנה שבלעדיו, הבנייה לא הייתה מתחילה, כפי שכתבתי לך בהרחבה.

אהבה מתרחשת כשיש חיבור נפשי 

כשכל תכונות האופי , המראה , הבעות הפנים ,

משלימות אותך ואת כל מה שהנשמה שלך כוספת לו

בשידוך הסיכוי לאהבת נפש הוא נמוך 

אבל מגיעים למשהו דומה לאהבה , וזה מתחזק עם הזמן ככל שעוברים ביחד חוויות ומצבים שונים

וזה נקרא לבנות "אהבה" אבל זה לא באמת אהבת נפש שמגיעה ממקום של כיסוף לבן בת הזוג

ככה אני רואה את המציאות של זה

יש שלא מסכימים עם זה ויש שכן

יש שלא מסכימים ויש שכן.

אהבת נפש מגיעה מתוך עבודה, וזה יוצר כיסופים.

הכיסופים שנוצרים ללא עבודה הם כיסופים לדמיון שלנו, לא לבן\בת הזוג.

בהצלחה.

זה למה יש מלא גירושים

כיסופים נוצרים מהנפש לא מעבודה , האהבה שאתה מדבר עליה זה חוויות והרפתקאות משותפים

אני לא הייתי רוצה אהבה כזאת

אני מדבר על עבודה זוגית.

זה שני דברים אחרים, אע"פ שעבודה זוגית כוללת בתוכה גם חוויות והרפתקאות.

מאחל לך הרבה בהצלחה.

עבודה זוגית , בניית הזוגיות , לבנות אהבה , כל אלה משפטים שהומצאו כשלא הצליחו להסביר לאנשים

למה הם צריכים להתחתן רק כי הם נפגשו 3 פעמים עם מישהי והכל מתאים טכנית

אלא אם כן אתה מרגיש ככה, ואצלך מרגיש זה גם יודע.

בהצלחה בזוגיות, אני מקווה שחיי הנישואים יטיבו איתך.

אתה לא יכול לבסס זוג וקשר על שכל בלבד ועבודה 

זה מוגחך

תסביר לי בבקשה, אני חושב שהוא דווקא מוכיח ההפך

עם וריד נפוח במצח אדום מזעם 💢

פותח האשכול הוא משהו בין טרול לרחפן (ואני נשמר במילותיי)

(לגופם של דברים, הוא לא טרול, גם לא 'רחפן' במובן הפשוט של המושג. אולי כן 'רחפן', במובן שהוא עוסק בדברים מאוד גדולים ורעיונות נשגבים, בלי מספיק 'בסיס ארצי לנאצלות'. מה שיוצר אצלו פער עצום בין האידאות ליכולת לממש אותן בעולם).

והאידיאות.

"כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ".

האם עם ישראל בגלות שהיה גוף מת עם תורת אמת הנטועה בתוכו, עזב את האידיאות?

לא. עסקנו באמת והרחבנו אותה בציצים ופרחים עד ש-ה' ברחמיו ריחם עלינו . "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו".

אולי אני בינתיים סריס עץ יבש אבל אני לא יעזוב לעולם את ה' ולימוד תורתו, עד שה' ירחם עלי.

עבר עריכה על ידי הסטורי בתאריך ב' בטבת תשפ"ו 20:22

אבל להתאמץ למצוא איך מקיימים אותם בפועל בארץ, בלי דמיונות שווא. איך מקיימים בארץ הזאת, לא באיזה עולם של ענני כבוד דמיוניים.

המצווה שלך היא לשאת אשה ולפרות ולרבות. כשיוולדו לך בעז"ה בנים המצווה עליך ללמד אותם תורה ולחנך אותם לקיום מצוות. האם הם יצאו גדולי הדור או קטני הדור - לא צריך לעכב אותך או לבלבל אותך כשאתה מחפש אשה מציאותית, 

"בהדי כבשי דרחמנא למה לך - מאי דמפקדת עלייך למעבד!!!"

והסיומת כה מתאימה ומתבקשת

כי זה ממש משמעות מדרש חז"ל של מקור הציטוט 

השתדל לשאת אשה הגונה, בתו של ישעיהו, כדי שיצאו ממנו בנים כשרים.

איפה שהוא לפני כ 1000 שנים…

הסתיימה עם ירידת קרנה של יהדות בבל והעברת מרכז הכובד למערב

האחרונות ולראות מה הם מכנים את חכמי דורם.

על כל פנים, בפסוק בפתיחת השרשור, כמובן רמזתי להחיית ישיבת הגאונים בארץ ישראל.

כל אדם והתפקיד שלו בעולם. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. אני בריה וחברי בריה

כולם צריכים להגיע למעשי האבות?

ואם נדייק הכתוב מתקמד במעשים, זה לא בכדי.

הכתוב לא מדבר על המדרגה הרוחנית של האדם.

יודע ש'הברית מנוחה' כותב שאפשר להגיע למדרגות רוחניות יותר גדולים מהדורות הקודמים.

במיוחד בזמן הגאולה, כמו שהרב קוק מאריך בכמה מקומות.

לדרגתם.

הם הורישו לנו את כח המידות והמעשים שלהם.

(כמעט כולנו לא צאצאים של משה, וגם יש להאריך ברוחב ובעומק שמשה לא הוריש את כוחותיו לדורות הבאים.)

אחת המחלוקות בין החסידות לרמב"ם.

"הלכה ב

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן  אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים  אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא  נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: מה יתאונן אדם חי וגו'? גבר על חטאיו. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות  ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו  שהרשות עתה בידינו, הוא שכתוב אחריו: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'."

(הלכות תשובה, פרק ה הלכה ב, העתקתי מאתר דעת)

יש הרבה סוגים של צדקות : ת"ח, חסיד, עניו, ירא חטא, רגשן, שכלתן, הכל לפי תכונותיו של האדם.

המקובלים כמובן סוברים שלכל אדם יש סוג נשמה שונה, הרמבם סובר שלא, אבל נראה שכם יסכים שאדם ילמד במקום שליבו חפץ וינסה למקסמם את הכשרונות שלו ולא לנסות להיות מישהו אחר.

גם החסידות סוברת שעל עמי הארצות להתקדם כמה שיותר ברוחניות.

מה שרבי זושא התכוון זה שישאלו אותו בשמים למה לא מקסם ומימש ומיצה את הכשרונות הרוחניים  והייחודיות של זושא, ולא של משה רבינו. אין הכוונה להטיף לבינוניות.

וכמובן אחד המרבה והממעיט שאמרתי זה אם אדם אין לו זמן ללמוד תורה הרבה, או שתפקידו בעולם הוא לעסוק בעיקר בדברים אחרים (גם אח של הרמבם עסק בעעקר בסחורה ופחות בתורה, בהנחיית הרמבם עצמו).

כמובן אם אדם מתבטל ולא עוסק בתורה הרבה, במילא אין כאן "ובלבד שיכון ליבו לשמים" כי הרי יכל ללמוד הרבה ולא למד. סימן שהוא לא באמת מתכוון. אבל מי שרוצה ללמוד הרבה אבל רואה שתפקידו וכשרונותיו בעולם זה לעשות משהו אחר בעולם וללמוד רק שעה ביום, או שמנסה בכל המאמץ ועדיין רואה שקשה, על זה נאמר "יכוון ליבו חשמים".

בחירה חפשית היא על מעשינו. אבל לא כל אדם יכול לבחור לזכור את השס במבחן סיכה גם אם יתאמץ מאוד. וגם על קצב ההתקדמות אין לנו בחירה, כלומר גם אם מאוד ארצה לא אצליח ללמוד את כל השס תוך יום. על זה נאמר "ובלבד שיכוון ליבו" כלומר מי שרוצה ללמוד את כל השס ומתקדם בקצב שמתאים לו - נחשב כבר כאילו סיים את כל השס (בתנאי שימשיך ללמוד בהתמדה) - כי אדם נמצא איפה שהוא רוצה להיות. עיין על משמעות הרצון (ובלבד שהרצון רציני ולא רמאות) באורות התשובה ובאורות הקודש.

כמובן אם אדם "רוצה" ללמוד את כל השס אבל לא לומד למרות שיכול, אז הוא לא באמת רוצה ברצינות

רק תיזהר לא להפיל את הילד בדרך עם הלחץ של התפקיד.

וגם עד כמה שזכור לי "נחית דרגא ונסיב איתתא" וגם שאישה עולה(או נשארת ברמתה) ואינה יורדת, בעוד הגבר יורד. ולכן ידידי וכו

לא ?

כדאי לך להקשיב לכל האנשים שאומרים לך לרדת מהעץ.

אולי הם טועים, אבל כדאי להקשיב לקול הזה ולקחת אותו ברצינות. אולי הוא אומר משהו, אולי לא.

לא חשוב

נבנה בית מלא תורה וקדושה וניתן לו את מרב הכלים להיות גאון הדור, ואם הוא ירצה ויזכה הוא יהיה.

זה לא שנגיד לו תהיה גאון הדור.

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל".

"אוֹצָר 'נֶחְמָד' וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם".

שתזכה בעז"ה בקרוב ממש שיתרונן ליבך בנוות ביתך ותתרונן תורתך תחת קורתך

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.