"אני יתומה מאמא. את זה אתה יודע?"
הוא מביט בי מופתע.
"לא אמרת לי את זה אף פעם", הוא אומר בשקט, ואדום מטפס במעלה לחייו.
"אז הנה. עכשיו אני אומרת," אני מתריסה ודמעות בעיני.
"למה לא אמרת לי את זה עד עכשיו?" הוא שואל בשקט, בכאב.
אני משפילה את עיני, כמתנצלת על חולשתי.
"אני לא יודעת," אני לוחשת בקול חנוק, "פשוט לא יכולתי." אני משתתקת, מוחה דמעה סוררת. היא לא הייתה אמורה לצאת עכשיו. הבטחתי לעצמי שלא אבכה על זה מולו, הוא רק ייבהל יותר. 'יופי,' אני מחמיאה לעצמי, 'את פשוט מקסימה. עכשיו אין ספק שהוא ירצה אותך אחרי כל זה.'
גם הוא שותק, ושתיקתו מכאיבה. אני חייבת להסביר את עצמי.
"פשוט, אתה מבין" אני מעיזה להסתכל עליו לרגע אחד, מופתעת לגלות דמעות בעיניו. "תמיד סיפרתי את זה רק לזרים, לאנשים שיכולתי לכפכף את התגובה שלהם, לצחוק להם בפרצוף על הזעזוע והמבוכה ולהגיד ש'מה, הכל מושלם עכשיו, הכל בסדר, אני חיה כמו כולם בעצם..'
אבל לך לא יכולתי להגיד את זה, כי כבר מזמן עברת את הגבול של הזר. ולא יכולתי לרכך לך את המכה כמו שעשיתי לכולם, ולא יכולתי לתת לך לחשוב כמה גיבורה אני כי אתה יודע שאני לא, ולא יכולתי לתת לך לראות את החור הזה בחיים שלי. פחדתי להפיל עליך את זה. אני רגילה להתמודד לבד."
דיברתי אל הידיים שלי. בטוחה שהוא כבר קם והלך, בורח מהאישה המשוגעת שפעם הוא אהב, אבל בטח זה יעבור לו ולא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה וכל השטויות האלה.
ורק בשביל להגיד משו לאוויר שעוד נשאר לידי אני שואלת: "לא ניחשת את זה כבר?"
והשקט שעונה לי מספר לי שאכן הוא הלך, משאיר בידיי את ליבנו המדמם.
אני מרימה את עיניי לחפש אותו, מתכוונת לרדוף אחריו להחזיר לו לפחות את הלב שלו, שיטפל בו בעצמו, לי קשה גם ככה..
ואני מגלה את העיניים שלו מביטות בי, שקטות כמו ים אחרי סערה.
"לא," הוא עונה לי בשקט, "לא ניחשתי. לא רצית שאראה אותך ככה, אז לא ראיתי אותך ככה."
הפעם תורי להיות מופתעת. אני שותקת רגע, ואז קובעת בדממה. "אז ידעת.", והדמעות עולות לעיניי שוב כשהכאב הזה משתלט עלי, במקום ההקלה שצריכה הייתה לבוא.
הוא שותק, ושתיקתו מאשרת את ניחושי.
אני שמה ראש על השולחן ופורצת בבכי. בכי ארוך, מתמשך, בלתי נשלט.
אני ממררת על הכאב שהוא ידע ולא שיתפתי אותו. טיפשה. על ההקלה שהוא, אחרי הכל, ידע - ובחר להמשיך. על הוויתור שהוא הולך לעשות, ועל הידיעה הכואבת-אוהבת שלמרות הכל, הוא נשאר איתי.
ועל אמא שלא הייתה איתי פה בכלל וגם לא תהיה, ועל החופה שלנו שתהיה מלאה בדמעות..
אני בוכה ובוכה, והוא יושב לידי בשקט שלו, בביטחון הזה, בידיעה שיהיה בסדר, שעוד רגע אני אירגע ובאזכרה הבאה כבר לא אהיה לבד..
אני בוכה עוד קצת, לשחרר את הגוש הזה שישב לי על הלב כל כך הרבה זמן, ולאט לאט מוחה את עיניי האדומות.
הוא מביט בהן. אוהב אותן ככה, כמו שהן, אדומות ונפוחות ומלאות כאב.
"בואי," הוא לוחש לי, "בואי נספר להם שניצחנו.."
