"אני יתומה מאמא. את זה אתה יודע?"

הוא מביט בי מופתע.

"לא אמרת לי את זה אף פעם", הוא אומר בשקט, ואדום מטפס במעלה לחייו.

"אז הנה. עכשיו אני אומרת," אני מתריסה ודמעות בעיני.

"למה לא אמרת לי את זה עד עכשיו?" הוא שואל בשקט, בכאב.

אני משפילה את עיני, כמתנצלת על חולשתי.

"אני לא יודעת," אני לוחשת בקול חנוק, "פשוט לא יכולתי." אני משתתקת, מוחה דמעה סוררת. היא לא הייתה אמורה לצאת עכשיו. הבטחתי לעצמי שלא אבכה על זה מולו, הוא רק ייבהל יותר. 'יופי,' אני מחמיאה לעצמי, 'את פשוט מקסימה. עכשיו אין ספק שהוא ירצה אותך אחרי כל זה.'

גם הוא שותק, ושתיקתו מכאיבה. אני חייבת להסביר את עצמי.

"פשוט, אתה מבין" אני מעיזה להסתכל עליו לרגע אחד, מופתעת לגלות דמעות בעיניו. "תמיד סיפרתי את זה רק לזרים, לאנשים שיכולתי לכפכף את התגובה שלהם, לצחוק להם בפרצוף על הזעזוע והמבוכה ולהגיד ש'מה, הכל מושלם עכשיו, הכל בסדר, אני חיה כמו כולם בעצם..'

אבל לך לא יכולתי להגיד את זה, כי כבר מזמן עברת את הגבול של הזר. ולא יכולתי לרכך לך את המכה כמו שעשיתי לכולם, ולא יכולתי לתת לך לחשוב כמה גיבורה אני כי אתה יודע שאני לא, ולא יכולתי לתת לך לראות את החור הזה בחיים שלי. פחדתי להפיל עליך את זה. אני רגילה להתמודד לבד."

דיברתי אל הידיים שלי. בטוחה שהוא כבר קם והלך, בורח מהאישה המשוגעת שפעם הוא אהב, אבל בטח זה יעבור לו ולא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה וכל השטויות האלה.

ורק בשביל להגיד משו לאוויר שעוד נשאר לידי אני שואלת: "לא ניחשת את זה כבר?"

והשקט שעונה לי מספר לי שאכן הוא הלך, משאיר בידיי את ליבנו המדמם.

אני מרימה את עיניי לחפש אותו, מתכוונת לרדוף אחריו להחזיר לו לפחות את הלב שלו, שיטפל בו בעצמו, לי קשה גם ככה..

ואני מגלה את העיניים שלו מביטות בי, שקטות כמו ים אחרי סערה.

"לא," הוא עונה לי בשקט, "לא ניחשתי. לא רצית שאראה אותך ככה, אז לא ראיתי אותך ככה."

הפעם תורי להיות מופתעת. אני שותקת רגע, ואז קובעת בדממה. "אז ידעת.", והדמעות עולות לעיניי שוב כשהכאב הזה משתלט עלי, במקום ההקלה שצריכה הייתה לבוא.

הוא שותק, ושתיקתו מאשרת את ניחושי.

אני שמה ראש על השולחן ופורצת בבכי. בכי ארוך, מתמשך, בלתי נשלט.

אני ממררת על הכאב שהוא ידע ולא שיתפתי אותו. טיפשה. על ההקלה שהוא, אחרי הכל, ידע - ובחר להמשיך. על הוויתור שהוא הולך לעשות, ועל הידיעה הכואבת-אוהבת שלמרות הכל, הוא נשאר איתי.

ועל אמא שלא הייתה איתי פה בכלל וגם לא תהיה, ועל החופה שלנו שתהיה מלאה בדמעות..

אני בוכה ובוכה, והוא יושב לידי בשקט שלו, בביטחון הזה, בידיעה שיהיה בסדר, שעוד רגע אני אירגע ובאזכרה הבאה כבר לא אהיה לבד..

אני בוכה עוד קצת, לשחרר את הגוש הזה שישב לי על הלב כל כך הרבה זמן, ולאט לאט מוחה את עיניי האדומות.

הוא מביט בהן. אוהב אותן ככה, כמו שהן, אדומות ונפוחות ומלאות כאב.

"בואי," הוא לוחש לי, "בואי נספר להם שניצחנו.."

להתעטר 

בשקט בחוץ בפנים

קצת יצירת אטמוספירה אחרת

להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין

עושה מעשה נערות מסלסל בשערו 

הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר 

מגלה ה' בפועל

במעשה בתנועה

יש לו צדק מיוחד

יש לו שם

יש לו אומץ 

אי אפשר להתעלם

מעבר לכל החלומות יש שם אמת

נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?

נפקיר עוד אחת?

-מגע של בית אבא-

אנוכי ערב את הנער

           תפילה חרישית

                                               פיצוץ

'ויגש אליו'

             חור שחור

                               ליט לה מגרמה כלום

                                                               הוציאו כל איש

                                                                            ויבך..

(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת 

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

אני מרגישה חופשייה

אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית

אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,

ארקוד עם הנעלמים , בחושך

אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור

אולי יש עליי gps

ואני דוהרת לי איתו,

משחקת בחופש

ואולי לא.

אולי אני באמת חופשייה.

אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.

אני חופשייה.

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר