נשיכת שפתיים ושחיקת  שיניים. עבודה.

מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. במדודה.

זוכר את זעקותיי וקריאות אנחה

ואת טירוף הדעת בזיכרון אחרי יום של שכחה

איך כל עבודתי היתה חסרת מנוחה
ומנגד הימים של רדיפה אחר סליחה

לכוף את יצרי הגיבור המבקש להרגני

והתלבטות בין מוסרי לבין סתם הומוגני

ולפני זה הימים של הליכה והתעלות

גם אז היה קשי ולא הכל בקלות

ואחרי כל היגע
היה יותר מרגע

בעצמי אני נוגע

ומתקדם ולא רוגע

ואז כברק בי זה פוגע

לרגע משתגע

וללפני מתגעגע

כי נפלתי.

ואז גם קמתי

וככה שבע פעמים כל חיי

וזה רץ ומתרוצץ לנגד עיניי.

כל ימי העבודה והנפילה

ההבטה קדימה והתפילה

כשעוד היה בלב טיפת בשר ורגישות

ומרגיש אצל המלך בא אליו בנגישות

זוכר עוד מימי תומתי כאב מסביבה

ואטימות כמעט מוחלטת שלעצמי די משיבה

ואיך שלא היה לי מה ורק אז מצאתי למה

וללכת בצעדי נמלה אבל לא משנה בכלל כמה

ועוד קצת פה ועוד קצת שם ואור אחד חודר ומפציע

ולראות בעינים את המתיקות שהוא מציע

והאורות מתרבים בשבילי אורות

ומוצא לעצמי אור עם כל כך הרבה ברירות

וזוכר נפילות באותו המהלך

וממש איתם רואים איך בקושי הוא מלך.

וכך זה מהלך מהיר של 12 שנה

זוכר את ימי. את הראשונה

ואין לי שכל כל כך לחשוב

ו... פתאום נכנס יצר הטוב.

והמלחמה מתחילה עוד קצת לפני הזמן

אך כעת קבלה שם מרדכי אל מול המן

האם לנטות אל הטוב או לפול אל הרוע

ולכוף את עצמי שוב ושוב לא לכרוע

וכאילו כלום ושוב נופל

ושוב עובד.

ונופל ועולה.

ואוהב ומתאבד.

ומנסה ומנסה.

בחשק עז דקדושה

וכך מנסה לאחד איזה סוג של גישה

ונפש מתפרקת ממוח שהתקדם יותר מדי

וחיפוש וקריאה "הישכם, ידידי?"

ואין עונה

ואני מתענה

מי יסכים להקשיב

אני לא יודע לדבר

מה יש להשיב

תנסה להתגבר

ואת מוחי הדאגה מתחילה לשבש

ואומר אני לעצמי "הן אני עץ יבש"

וידיעה ולמידה

ועוד ועוד עבודה

וקולו של חלק אלוה ממעל

ואיך את עצמו בפנים הוא נעל

והיא זאת בת מלך, על כל כבודה

מזכירה שיש לי עוד הרבה עבודה

ועם זה לא מספיק אז להפוך תתאו ונלכה

תיקון עצמי התאוה היא הפוכה

ועוד יותר עבודה עבודה עבודה

והכל בהתקדמות שמדדה ומדדה

ונפילה ועוד אחת ונראה שאין קץ

ושורט ונושך וטורף ועוקץ

ומנסה להלחם ומשיב מלחמה

ונראה שמלך זקן וכסיל יודע מרמה

אך בשביל מלך המלכים מלך הכבוד

לא אפול. אעבוד ואעבוד

כי עוד אצליח ועוד את קולי ארימה

ומיד כשנופל ישר מביט קדימה

אך נשחק.

נשחק ובנתיים מחיל כמו משחק

מעלה במשהו ופתאום כנמחק

ומי יעשה זאת מעצמו יצחק

ומעצמי אל אחר מדוע תרחק

ושוב עבודה ועברו כבר שנים

עליות ומורדות וקשיים משונים

והתאוות ומכות מפליאות

לא מרפות כואבות וכל פעם מראות

דם, אש תמרות עשן?

אתה לא צריך את זה, זה כבר מיושן

נראה אותך מביא דם יזע ודמעות

הן אלו לא מעצמן מגיעות

ומנסה להלחם ולכבוש יצרי

ומתפלל ומתחנן לרחמי יוצרי

ואידיאלים טמונים בשקט דחוקים

ודברי דיו כתובים על ניירות מחוקים

הם לא למדו מה שהספקתי לשכוח

ואילו אני ממה ששכחתי איבדתי הכוח

ועדיין נאבק ועוד אמשיך להלחם

ואולי אזכה במעשי להנחם

ובהתקדמות מסויימת מצפה ומייחל

ואולי הפעם דברי לא יחל

כי אתנחם על המעשה והזמן בנתיים

עברנו 17 שנה נעבור עוד שנתיים!

קדימה לעבודה.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני

מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה

נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.

והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

זה? במקום שיהיה בפורום השני

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.