בס"ד

 

מוזר הבס"ד יצא לי בכותרת

אבל לא בא לי לערוך את זה

 

אתם יודעים מה המשמעות של החתימה שלי בשבילי?

 

בעולם אי אפשר להיות פשוט

או שאתה לבוש ובעצם מוסתר מאחורי מגננות ומסכות שהם לא אתה

או שאתה נקי אבל חשוף ופגיע

 

אני חושבת שלמרות הדילמה שמוצגת כאן האמת היא כואבת ונוכחת

אני לא מכירה אנשים שבאים לעולם נקיים אולי רק ילדים

העולם מפחיד מכדי להיחשף ככה 

לא, אנשים באים לבושים

השאלה היא כמות הבגדים והאטימות שלהם

לא קיומם

ואני

כמה שכבות אני לובשת?

האם יום אחד אוכל לבוא נקייה מול עצמי?

אני חושבת שלא

במובן מסוים את המגננות האלה אני צריכה מולי יותר מאשר בפני כל אחד אחר

מפלצת ממתינה בי בצפייה שארפה לרגע ואז היא תקרע ממני כל פיסת בשר חשוף

 

ובכן 

אני שירה

ואני לבושה

אני חושבת שזה בסדר להיות לבושים, הרי בסופו של דבר צריך הרבה אומץ לעמוד מול המראה עם כל הצלקות והנקודות חן והשפשופים והעור החלק
אבל כמו שבקיץ אנחנו לא הולכים עם מעילים, צריך לשים לב לתקופות אצלנו שזה בסדר להגחע עם חולצה קצרה, כשהמאפק המשופשף מבצבץ
זה בסדר לתת לגוף שלנו לראות קצת שמש, להתאוורר
(בוא נביט בשמש היא יודעת מה קורה
איך טפשר לזרוח כשהים מלא
ים חולה)
להישאר לבושים, רק לא לחנוק
(וסליחה אם לא הייתי צריכה להגיב)

בס"ד

 

האם בסדר להיות לבושים? אני מניחה שכן

האם זה האידיאל? אני חושבת שלא

אני חושבת שזאת נכות כלל אנושית החוסר יכולת להתפשט כדי להכיר את עצמינו טוב יותר

המגננות האלה נצרכות

הן לא סתם שם

אבל הן מכסות על המון יופי שהוא אנחנו

וגם

את לא מרגישה קצת כאב בידיעה שכל האת שאת מכירה הוא העיניים והפה שמבצבצים מאחורי המסכה?

הזיוף הזה

חורק לי וכואב לי

 

(אני נורא שמחה שהגבת

פתאום הבנתי שאני רוצה שיגיבו)

(אבל אצלי לפחות זה משהו בשאיפה שדי התיאשתי כבר מלהשיג)
עירומים מול עצמנו או מול אחרים?
גם מול עצמנו אני לא חושבת שזה תמיד באופן מוחלט עושה טוב. מה זה יעזור לי לגלות איזה כתם לאיזהאיפשהו בגוף שאיך שגיליתי אותו אני לא מפסיקה לחשוב עליו ועל איך הוא מכתים אותי ואין מה לעשות עם זה? אולי עדיף לפעמים גם לא לראות
כן יש דברים שצריך להיות מודע וצריך לראות
אבל עם כל היופי מגיעים גם הכתמים שאין לנו מה לעשןת איתם, הם לא חצקונים שיכולים להעלם
ואני יודעת שזה לא האידיאל אבל לפעמים פשוט עדיף שלא
(ואוף עם הצלקת הזאת שהלוואי ולא הייתה קיימת. והנקודת חן המעצבנת הזאת באצבע שאני בטוחה שכולם שמים לב אליה דבר ראשון שהם מסתכלים עלי
אם לא הייתי רואה אותם זה היה הרבה יותר קל)

והיה דיבור על זה שהשיח בבית כזה הוא תמיד נורא חשוף, תמיד נורא מודע לרמה שמתחת, לעור הלבן שמתחת לבגדים של הנפש. חשבתי שאולי לא, אולי בן אדם לא צריך להיות כל הזמן מחוץ לשריון שלו, תמיד חשוף לשמש ולאור. צריך גם לנוח לפעמים, להיות מוגן.
אני לא חושב שברירת המחדל העקרונית היא מודעות למה שקורה מתחת, זה דורש מאמץ כלשהו, ואני לא חושב שצריך לדרוש את המאמץ הזה כל הזמן.

בס"ד

 

אבל

|כאוב|

יש מטרה ללבוש הוא נצרך

פשוט הייתי רוצה שהוא לא יהיה

 

חוויתי היום ניקיון מסוים לכמה דקות קסומות

והחזרה ללבוש מרגישה כבדה כל כך

 

אני צריכה לחשוב על מה שאמרתם

בחופש, בשבת, אבל

זה לא האידאל להיטת לבושים,אבל הוא קיים וזה בסדר.

אנחנו גם בוחרים במה להתלבש כך שזה קצת חושף את הגוף שלנו

בס"ד

 

כמו שזה בסדר להיות אנושיים

איכשהוא אף פעם לא הצלחתי להשלים עם האנושיות שלי

היא כוללת כל כך הרבה באגים מובנים

 

וברור שיש רמות שונות של הסתתרות

ובציבור זה בסדר ונצרך

אבל מול עצמינו הייתי רוצה להאמין שאפשר אחרת

במה להתלבש היא יותר חונקת,עצם הבחירה בלהתלבש בזה-חושף.


ובקשר לאנושיות,כן,היא עצמה באג אחד גדול.


בגלל הלהאמין שאפשר אחרת אנחנו תמיד ברדיפה אחרי עצמנו ומי אנחנו,מהפחד להאמין ללבוש הזה,שבעצם נועד לכולם חוץ מלנו,וגם לכולם הזה,כל אחד ורמתו הוא

בס"ד

 

כחולה מוארת

אור כוכב

מזהיר לבן

פשר סוד לא נגע בו נצח

אל חלונות ביתי

הרוח סערה

אל חלונות ביתי

הרוח סערה

 

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

רק לנגן אהבה

 

הושט לי היד אחי שלי

זו שעה 

של שקיעה

רגע ענוג בלי מילה מיותרת

בחלומותיי

תופיע דמותך

רגע של שלווה

נסוך על פניי

 

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

רק לנגן

אהבה

 

 

(@פיתה פיתה השיר הזה מזכיר לי אותך

אני חושבת שזה בגלל ההתחננות

החופש הכלוא

והיכולת ולתת שמות לרגעים

כל כך הרבה את בשיר

[ובא לי שתגיבי תגובה אמיתית לאמירה הזאת שלי])

 

אני לא יודעת איך עושים את זה לא יודעת
לא יודעת לענות
יודעת לשבת להסתכל עלייך בעיניים שלי.

פעם לא ידעתי איך נכון ללבוש בגדים כמה דוסים צריכים להיות
וכרגע אני הולכת עם חצאיות והברך מבצבצת, גם את המרפק רואים
וזה הדבר שטוב לי
לדעת שמותר שיראו לי את הגוף
שאני אראה לעצמי את הגוף
ואולי הלכתית זה לא נכון
ונפשית אני צריכה את זה
אני לא יודעת אם זה נכון
אבל זב מה שעכשיו

עושה לי רע לכסות מידי
עושה לי רע לפתוח מידי

אני צריכה לגלות את עצמי
לדעת לכתוב מילים שהן מפחידות
לכתוב שירים במנהרה
לחשוף את עצמי לעולם

אשכרה.