אז קודם כל- זה שיש לך איפה להוציא את התחושות ולכתוב זה מעולה.
דבר שני- 


נתחיל מהסוף.
איך ילד קטן יודע טוב מאוד מי זה אבא שלו?- 
או כשהוא הולך לאיבוד ומזהה אותו
או כשהאבא מחבק. 
הרבה פעמים החיבוקים של הקב"ה מגיעים בצורה של תזכורות-
אם לא דרך הטוב- אז דרך פחות טוב.
כמו כבשה במרעה- לפעמים קוראים לה לחזור על ידי הנגינה בחליל ואז היא שומעת את הניגון וחוזרת
ולפעמים הוא לא מקשיבה וצריך למשוך אותה למרעה
לפעמים היא בורחת רחוק ועקשנית- שחייבים להכות אותה במקל...ואז היא מבינה. מי הרועה, ולאן היא צריכה ללכת...

הרבה פעמים כשיש לנו נסיונות- הם הם ההוכחה שהשם פה ולא נעלם.
הוא פשוט קצת מסתתר כדי לראות איך אנחנו נצליח, איך נתרומם בעקבות זה.  

"נס- להתנוסס" 
כמו שדגל שמתנפנף בגאון- זה סימן לכולם מי הריבון על השטח
ככה הנסיון- העמידה זו- מצמיחה בנו קומה, יתד שתקועה ומנופפת בגדלות בדגל שאומר "אתה רואה השם? אני מחזיקה ורוצה להידבק בך, אני לא מתפעלת מכלום כי רואה שהתורה שלך היא זו שנכון לי ללכת בעקבותיה"

דווקא הניסיון- הוא ד"ש מהשם. שאומר "את רואה? מגיע לך קידום. אני רוצה אותך כבר לא חפ"ש [חייל פשוט], את ראוייה לעלות דרגה בצבא. יחידה עלית. " ומי לא יקבל כמחמאה את התרגילים?
בסופו של דבר- כשנכיר בטוב שהשם עושה לנו- לא קשור לנסיון דווקא , אלא לטוב כללי שיש לנו [ויש המון] ונודה עליו- 
הקב"ה כביכול אומר "הוא כל כך מודה לי ומכיר כטוב את מה שעשיתי לו ! אז בוא נשפיע עליו עוד טוב" וככה גם הניסיון נראה בבירור לטובה.
את בטח מכירה הרבה סיפורים של דברים שנתקעו ואחר כך הסתבר שזה לטובה -
מישו פיספס אוטובוס שהתפוצץ,
מישהו ניגש למבחן מסויים וקיבל ציון א, בדיוק עם המגן הזה והמורה הזה...
מישהו נתקל באבן וקרה לו משהו ברגל ובדיעבד בבדיקות התגלה משהו שקל לטפל בו

[אגב מה שקרה לרב אביחי רונצקי הי"ו ]= אנחנו רואים כמה הכל בהשגחה פרטי פרטית" 
וכמה טובה גנוזה במקרים האלו- שבאמת אין בהם טבע, הם לא סתם "מנהגו של כולם" אלא הכל בגזירת עליון.
כשאנחנו מבינים את זה
נתרגל לראות בעצם מציאות החיים עצמה- נס מופלא! ["עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים" רמב"ן לפרשת בא אאל"ט]


לשחרר.

לא אירע רע.
מזמור לדוד פרק כ"ג עם ההסבר של מלבי"ם יכול להסביר מצויין את היחס שלנו להשם- אנחנו בנחת.

והשם מנהיג הכל...
בחן
בחסד
וברחמים....

ראיתי קטע יפה
"בוקר טוב!
כאן בורא עולם,
אני אדאג לכל דאגותייך היום...
הרפי! אני לא זקוק לעזרתך...
שיהיה לך יום נפלא!"

אנחנו עושים את שלנו- והשם משפיע מלמעלה.
לכן אגב כדאי לשים לב לפעול נכון- כדי שירד שפע ולא חלילה ייגרם ההפך.

ממילא אני חושבת
שהידיעה הזו
יש בה כדי לשמח מאד מאד
והאושר באמת כמו שאמרת נכון, בכלל לא מוכרח שיהיה תלוי במשהו גשמי שמתכלה....

"אנכי אשמח בה' "

כשיש לי את הבורא איתי- אני לא דואג
ושמח תמיד..

מכירה את "אבא שלי הוא המלך"? 
[אני לא זוכרת טוב, אבל זה משהו שכולם מפחדים מהמשפט...וילד צוחק. שואלים למה אז הוא אומר- אבא שלי הוא השופט....]

זה שירים שמחזקים אותי במה שרשמתי לך - 
 

זה .ארוך.

וואי לא הייתי פה איזה שבוע...

אענה בעזרת ה' בערב..

התגעגעתי

מזדהה ממש... כתבת כזה יפה!

אחרי מה שנפש חיה כתבה לא יודעת אם אני אחדש משהו... אבל בכל זאת.

כל רגש שאנחנו מרגישים יש לו סיבה. הוא תלוי במשהו.

אם אני עצובה זה בגלל משהו.

אותו דבר אם אני שמחה.

אבל בעצם, עצב ושמחה זה די עניין יחסי.

ז"א, מישהו בדכאון וירגיש כמו הרגיל שלי- זה נקרא שמח.

ולכן, אם המצב הרגיל שלי יהיה שמח- זאת תהיה שמחה שלא תלויה בדבר.

וכשיקרו לי דברים משמחים- אני אשמח עוד יותר

איך עושים את זה?

וואי אין לי מושג.

צריך למצוא את התשובה לזה.

חוץ מזה, יש משפט של רבי נחמן שהולך ככה:

 "כדי ששמחתך לא תהיה רגעית וחולפת למד לשמח את עצמך בחלקים האמיתיים והנצחיים בחייך"

נראה לי שיש משהו בשמחה שהיא תמיד תלויה בדבר.

צריך ללמוד לתלות אותה בדבר תמידי- ככה השמחה תהיה תמידית.

הלאה..

בדיוק אתמול למדתי בנתיבות שלום איזה משל על אדם שהעלה את הבן  שלו לראש ההר והראה לו את הנוף ואז הוריד אותו.. ואמר לו לטפס עכשיו בכוחות עצמו.

אותו דבר בעבודת ה'.

היתה לי איזה תקופה מדהימה שממש הרגשתי את ה' לידי, ההתבודדויות שלי היו כ"כ מאירות..

ועכשיו... הרבה יותר קשה לי. ופתאום אני מוצאת את עצמי לא רוצה להתפלל.

ועוד כל מיני דברים.

ועכשיו, אחרי שטעמתי את הטעם המתוק של קרבת ה', אני כ"כ רוצה להרגיש את זה שוב.

אבל עכשיו אין קיצורי דרך.

עכשיו ה' יתברך לא מביא לי רכבל.

עכשיו אני מטפסת ברגל. בשביל התלול.

וצריכה לאחוז בשיניים כדי לא ליפול.

וזאת העבודה שלי.

ואני משתדל להאמין שאם ה' יתברך שם אותי פה, עם ההתמודדות הזאת- כנראה שהמשימה שלי כרגע היא לא להיות קרובה אליו. המשימה שלי כרגע כנראה היא להתאמץ ולעבוד כדי להגיע לקרבה.

וואלה, יש מצב שאני אף פעם לא אגיע לשם.

לא יודעת, אולי כן. יש מצב שכן.

אבל המשימה שלי היא להתאמץ ולעבוד כדי להגיע.

בלי קשר לידיעה שאני אגיע או לא אגיע.

לשחרר, אם הבנתי נכון תכוונה.

אח... איזה קשה זה לשחרר.

כשאני אסיים להקליד אני אשלח לך בעזרת ה' קטע שכתבתי שמדבר על זה...

אבל לזה ממש אין לי תשובה..

איך משחררים?

אולי אמונה? תמימות?

אני לא הצלחתי עדיין למצוא את התשובה..

תודה על הקטע, כפרע

ממש ממש מזדהה.

@שנזכה לשמוח


שתזכי!

בהצלחה רבה

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות