@מתואמת

@מטילדה

@מרים*

@סיה

@בת 30

@ניקיתוש

@שמש צהובה

@מיני מאוס

@אישה ואמא

ואת מי שכחתי בטעות???

א. לא לא לא להתיאש-יולדים בסוף!

מנסיון לא פשוט

ב.לטפל בברזל זה הכי חשוב!

לקחתי עירוים של ברזל ביום החופשי שלי

וזה מאוד עזר.

התפשלתי בזה בלידה הקודמת

ג.לא להתביש.אם מילדת לא מתאימה לכן-תבקשו להחליף.אחרת זה סיוט לנצח

כנ"ל על הסברים לפני כל פעולה לא להתביש.וגם לבקש זמן למחשבה והתיעצות (גם לבקש חוות דעת שניה

הכל מקובל וליגיטימי.אצלם את אחת ל..אבל זה החוית לידה שלך ולא תשכח.

ד.לשמור על המורל גבוה לפני הלידה כמה שאפשר גם אם זה ביזבוז כסף.

ה.שהבת שלי הגדולה לקחה קשה את הלידה.עכשיו היא חולה.יש תופעה כזו.

לגבי בקשה להחלפת מילדת..

איך עושים את זה?

יש מילדת אחת שהספקתי להכיר ב-2 לידות שלי.

ב"ה היא לא הייתה איתי בחדר לידה אבל היתה בקבלה וממש לא היתה סימפטית.

אני די חוששת שהיא לא תהיה המילדת שלי בחדר לידה בקרוב ובפעמים הבאות בעזרת ה'.

עד עתה- היו לי מילדות מקסימות בחדר לידה!
 

איך עושים את זה בלי להתפדח ולגרום מצב לא נעים?

וממי מבקשים להחליף?

תודה לך על השיתוף  

בקבלה, מבקשים שיצמידו לכם מיילדת שהיא בראש X, בגישה Y (לדוגמא: יש לה נסיון עם תנוחות זקופות, דתיה, אנאערף מה שחשוב לכם והמיילדת השניה לא), או ששואלים מי כרגע במשמרת ומבקשים מיילדת שהיא לא זאת שאתם לא אוהבים.

היה והצמידו לכם מישהי שלא טוב לכם איתה, בעלך הולך לקבלה ואומר: "אשתי בחדר 4, לא כל כך זורם לה עם המיילדת, אני מבקש שתחליפו לנו מיילדת". זה לגיטימי, המיילדות יקבלו שיבוץ אחר בין החדרים. אתם לא צריכים להתבייש.

באופן כללי הגישה שלכם צריכה להיות של לקוחות. בית החולים מקבל הרבה כסף על כל לידה, והוא אמור לספק לכם שירות. אתם לא עושים לו טובה. ותכיני את בעלך קודם - הדבר הכי חשוב בלידה זה התחושה הנוחה שלך, והוא אמור לעשות מה שאפשר כדי שתהיה לך סביבה טובה ורגועה שתוכלי ללדת בנחת. אם הוא מרגיש לא נעים מהמיילדת, שיזכור שההרגשה של אשתו זה פיקוח נפש כרגע (את יכולה להראות לו מה שכתבתי..).

והלוואי שתהיה לי את אותה מילדת שהיתה לי בלידה אחרונה. היא היתה מקסימה.

אם אראה אותה- אבקש אותה!
היתה כל כך קשובה לרצונותיי ועשתה הכל בנעימות ובסבלנות ובשקט ובלי הרבה רעש ובלאגן...

(וחויתי כל מיני סוגי לידות ב"ה. החל בניתוח חירום מלחיץ וההאחרונה בלידה חוויתית ונעימה. ב"ה)

בנוסף-

אני דווקא די עדינה לבקש דברים כאלה (ולא נעים לי כמו שאת מגסירה את זה).

אבל בשביל זה יש את בעלי  שיהיה בריא.

כשצריכים משהו- שולחת אותו. הוא מבקש יפה אבל עומד על שלו. והוא יודע לעשות את זה טוב מאוד.

אם הייתי צריכה ללכת ללדת בלעדיו- הייתי מתיבשת עד שמרדים יבוא ועד ש... ועד ש...

(לידה קודמת הוא מראש ביקש דברים שהיו חשובים לי, עוד לפני שחשבתי עליהם. )

(ולמדתי ממנו לעמוד על שלי בדברים שנוח לי בבי"ח.

למשל, אחרי הלידה, כשהייתי ב"יולדות" והתמקמתי, ביקשו שאעבור לקומה/ מחלקה אחרת של יולדות ולא הסכמתי. העדפתי להישאר איפה שהייתי ולא רציתי.

ובאו פעמיים כדי לעזור לי לעבור והתעקשתי על זה שאני נשארת שם ולא עוברת. לא נוח לי במחלקה האחרת (מניסיון שלי בלידות ראשונות).

קראו לאחראית והסברתי לה והיא השאירה אותי. לא היתה לה ברירה.

אני מאמינה שבעבר- זה לא היה קורה. בטח הייתי מתנהגת כמו "ילדה טובה ירושלים" ועוברת מיד.

אבל זכותי להישאר איפה שאני!

הם חייבים לי "כביכול" ולא אני להם....

בלידה הזו (היה לפני מעשה) ורק ראינו אותה

ושמענו שקוראים בשמה ישר הוא רץ להגיד

ולא שלא נתקלנו בה 

היא באה לפתוח לי וריד

וכבר סיננה

אם יהיה ניתוחים צריך את זה

ואני אזרתי אומץ ואמרתי לה

את !תדברי אלי  יפה ,בעדינות

את שומעת?!

והגברת נאלמה דום.

ולא נתתי לה לגעת בי כשהיה לי ציר.

ללכת לאחראית על המילדות

ולהגיד לה שהיתה לנו בלידה קודמת

חויה לא נעימה איתה

ואנחנו ממש מבקשים מישהי אחרת

(לכן כדאי, אם זה אפשרי, שיהיה איתך מישהו שלא מתביש לעשות את זה.

הבעל, אמא, אחות- קרובת משפחה.)

רק מי שזה טרי לה אולי יותר תרצה לשתף

אז כולן לכאן!יאללה?

מסקנות מההריון- א.סוף ההריון יותר קשה לפעמים מהשבועות שאחרי הלידה.

ב. מעקב הריון עודף בקופ"ח זה אחד העונשים הגדולים שיש, אז צריך להתפלל הרבה שלא נצטרך הרבה כאלה מעקבים..

מסקנות מהלידה-

א. לא להתייאש גם אם את נמצאת באותה פתיחה במשך שעה. אחרי השעה הזאת גם יכול להיות שתוך 10 דקות תחזיקי את התינוק בידיים.

ב. משהו שכולן יודעות, ובכל זאת- בלידה- כשאת בטוחה שזהו, את מתה, וזה סופי הפעם- אז הוא נולד. 

ג. כל מה שמציק בלידה- אפשר להתעקש שלא יהיה- כמו פתיחת וריד, מוניטור ועוד דברים נחמדים כאלה. אם מהלך הלידה תקין, כמובן. 

המלצות- מי שלא רוצה שיתנו לתינוק חיסון או כל טיפול אחר- שתדאג גם לומר את זה לאחות הראשית כמה פעמים, שלא יהיו פשלות. (חיסנו אותו למרות שלא חתמתי על אישור, וזה ממש הכעיס אותי)

- מי שרוצה מנוחה אבל לא רוצה בית החלמה- שתלך לאמא לכמה ימים, אם זה אפשרי.

- מי שלא רוצה ברית בערב פסח שלא תלד בן בז בניסן

- מגלה סוד: ככל שיש יותר ילדים, ככה יותר קל ללדת עוד. איך? ככה זה. פלא כזה. אנחנו יותר רגועות, יש יותר ידיים שעוזרות בבית, וכנראה שה' שולח כוחות.

על המתה

ועל הברית

חולקת על שתי המסקנות הבאות...

הלידה האחרונה לימדה אותי שאפשר בהחלט להיתקע (אפילו פעמיים) בפתיחה מסוימת במשך הרבה זמן, וכן - גם כשהייתי בטוחה שאני מתה - פשוט קיבלתי אפידורל, ואז ילדתי - אחרי כמה שעות...

ממש מוזר שנתנו לו חיסון למרות שחתמת שלא! אני כ"כ שמחה עכשיו ששלחתי את בעלי לתינוקייה איתו אחרי הלידה, למרות שהוא לא הבין למה...

ובאמת - אין על בית החלמה אמא.

דווקא שולחים בהריון עודף לבי"ח וגם שם זה סיוטטט

לי הרבה יותר קשה בחודשיים הראשונים שאחרי הלידה מסוף ההריון.

כל לידה אני בלחץ מחדש מהתקופה שאחרי הלידה. לא סובלת אותה...

ואני דיי סובלת בהריון ובמיוחד בסוף! וסוחבת אחרי התאריך בדרך כלל...

אבל אחרי הלידה- קשה לי הרבה יותר!

אולי ההפך.

ובנוסף, אני חושבת שאצלי- כל הריון הולך ונהיה קשה יותר..

כי יש לך עוד כמה "צוציקים" שדורשים את שלהם. בלי חשבון.

אבל- תודה לה' על הכל!!

שלא יזיר חסדו מאיתנו, אף פעם! אמן!

טוב, שלא ישתמע ממה שכתבתי שאצלנו הכל סבבה וקלי קלות...

אסביר לכן: ברור שככל שיש יותר ילדים- יש יותר עומס. גם טכני וגם נפשי וגם כלכלי. יותר כביסות, יותר בישולים, יותר נקיונות, יותר ילדים שצריך להקשיב להם, לעשות איתם עבודות בבית ספר, חוגים וכו'. 

אבל- וזה הדבר שהתכוונתי אליו: עצם ההורות היא יותר קלה.

ככה לפחות אני חווה את זה.

יש יותר רוגע בהתייחסות לכל הדברים האלה.

היום - אם אני צריכה לקום בלילה להניק תינוק חמישי + להביא למיטה שלי פעוטה רביעית זה יותר קל לי- נפשית- מאשר לקום בלילה לתינוקת ראשונה או שניה.

גם לעבור את גיל שנתיים, ותהליך גמילה, וכניסה לגן, ובי"ס וכו' וכו'- כל הדברים האלה, שבילד הראשון והשני הם חדשים- נהיים הרבה יותר קלים וזורמים עם הילדים הבאים.  

לפחות ככה אני מרגישה- אתמול הפעוטה החביבה שלי שפכה שמן על הרצפה. בטעות, כמובן. 

אני בעצמי הופתעתי כמה שזה כמעט לא הזיז לי...אם הגדולה היתה עושה את זה כשהיתה בגילה- הייתי אולי נוזפת בה (למרות שנזיפה בגיל שנה ו9 חודשים זה דבר קצת מצחיק לעשות) והייתי מתבאסת ואולי אפילו כועסת.

ואתמול- כשזה קרה- ועוד הייתי באמצע בישולים ועניינים- פשוט נתתי לה נייר סופג שתנגב, אח"כ ניגבתי בעצמי קצת, וזהו, נגמר. זה פשוט "עבר לידי".

אז לזה התכוונתי- לעצם ההורות שנהיית יותר זורמת וקלה. פחות מתרגשים מנכל דבר. יותר לוקחים בקלות וצוחקים, וכם- לפחות אני ככה- יותר נהנים...

| 

עם הגדולה, למשל, בכל פעם שהייתה בוכה - היינו מתחילים לחשב: מתי היא אכלה? מתי היא ישנה? מתי החלפנו לה? אחים שלי היו צוחקים עלינו...

היום גם אנחנו צוחקים על עצמנו של אז...

ההורות פשוט טבעית יותר ובאה פחות בלחץ.

ומבחינה טכנית - הרבה יותר קשה שני קטנים בני פחות משנתיים מאשר שישה ילדים - שביניהם יש גם "גדולים" וגדולים (בלי מרכאות), שיכולים לעזור אפילו בקצת...

ומבחינה רגשית - כשיש ילדים שאפשר לדבר איתם, זה כ"כ מקל נפשית! מרגישים שיש יותר "תכלית" לגידול הילדים, רואים קצת "תוצאות"... (ומספיק אפילו ילד שאומר במתיקות: "אמא, אני אוהב אותך!" כדי לתת כוח לכל היום...)

כשיש יותר ילדים, וגם מגוון גילאים מעט יותר גדול, יש גם יותר קשיים... צריך לספק את הרצונות של ילדים עם צרכים שונים (ועוד אין לי מתגברים...), יש יותר בעיות לטפל בהן (אחד בגמילה, אחד יונק, אחד עם שיעורי בית ואחד סתם צומי... ולא דיברנו על קשיים מיוחדים - רגשיים, לקויות ודברים גם יותר מזה ל"ע), לפעמים צריך גם לעזור לגדולים שנראים "עצמאיים"... ולא דיברנו על הבלגן שרק מתרבה...

בקיצור, יש נקודות לכאן ולכאן.

ועל הכול נאמר - תודה לה'!

כי אצלי זה דווקא קצת הפוך. א. אני לא ממש זוכרת את תהליכי הגמילה של הגדולים (או שאר התנהלויות שלי מולם), אז אני חווה את הקשיים מחדש גם בילד השלישי והרביעי.

ב. העייפות המתגברת והעובדה שאין לי זמן יותר מדי לעצמי גורמות לי להיות יותר עצבנית ופחות סבלנית ממה שהייתי כשהיו פחות ילדים.

ובאמת תודה לאל כל אחד מהם הוא אושר גדול וזכות עצומה!

אבל לא מרגישה שזה נהיה יותר קל משום בחינה.

דווקא כשהייתי אמא לילדי הבכור- הייתי הרבה יותר נינוחה, סבלנית, מכילה...

אני זוכרת שהייתי שומעת את השכנה שלי צועקת על הילד שלה או את הילד שלה בוכה והייתי מופתעת.

אמרתי לעצמי: איך היא מגיעה למצב כזה שהילד ככה צורח (אצלי זה לא קרה כשהיה לי רק את הגדול...)

ואיך היא צועקת וכו'...

כשהיגיעה השנייה, שתהיה בריאה- כבר הייתי יותר מבולבלת, פחות סבלנית ובוודאי שהרמתי את קולי מאז  ושהילדים שלי בוכים/ צורחים לעיתים.

הרבה פחות רגוע אצלנו . שיהיו בריאים ושיהיו לנו כוחות וסבלנות לגדל אותם בשמחה!

בוכות וצורחות, יש לומר.

הקטן עוד יונק וישן בינתיים....

ההבדל הוא בי.

כביכול לי יש הרבה יותר אפשרות להכיל צעקות, בלגן, מריבות, כביסות וכלים.

אני לא קופצת מכל דבר, ולא נלחצת גם כשיש צרחות ושאר ירקות. 

בדרך כלל. גם לי יש זמנים של עצבנות, כמובן. בעיקר כשאני עייפה.

אני מרגישה שאז הייתי מסתדרת עם הכל בלי בעיות.

ה"אמהות" לא הפחידה אותי והסתדרתי איתה מצוין.

יכול להיות שזה גם בגלל הטבע הנוח יחסית של הבכור שלי.

הוא היה תינוק וילד נוח. לא נשמעו בכיות מביתנו. הסתדרנו מצוין.

הבית היה מתוקתק.

נקי תמיד, ארוחות סדירות, כביסות, גיהוצים- הכל.

הייתי הרבה יותר סבלנית ומכילה!

כשהגיעה השנייה ונוספו ב"ה הבאים- הכל התבלגן לי.

יותר בכיות, צרחות- של הילדים

תסכולים וחוסר סבלנות- שלי...

הרבה פחות עם כוחות להתמודד עם הבית.

דווקא עכשיו יותר קשה לי להכיל מאז.

משתדלת לעבוד על זה... לא תמיד זה הולך כמובן.

מנסה. לאט לאט.

כמובן שאחרי לידה זה עוד יותר "מתחרבש" כמובן...

בקיצור- כשמסתכלים "עליי"- הרבה יותר קשה לי מבחינת ה"עצמי" שבי לעומת התחלת דרכי כאמא.

הפוך מימה שאת מרגישה...

ברשותך- אני רוצה שתשימי לב למה שכתבת.

כשהיה אחד שלא בוכה, ויכולת לתקתק את הבית ולבשל סדיר וכו'- אז הייתי יותר סבלנית ומכילה אבל אח"כ כשנהיה עמוס יותר- אז יש פחות סבלנות כי הכל התבלגן לך.

בעצם- עם הראשון לא היה לך כ"כ מה להכיל....והסבלנות שלך לא עמדה במבחן....

אז ברור שהיה יותר קל. 

מקווה שלא יעצבן אותך מה שאכתוב לך:

הכל ענין של ציפיות. כשיש ציפיות גבוהות שלא מתממשות- יש תסכול וכעס. 

ציפיות צריכות להיות תואמות מציאות. לפי המציאות שבה את חיה עכשיו- לצפות שהבית יהיה מתוקתק והכל יהיה חלק ועוד תהיה לך סבלנות- זו פשוט ציפיה לא ריאלית! את לא כל יכולה. את רק אישה. אחת. עם המון משימות. והמון רצון טוב, אני מניחה. אבל אי אפשר שכמות המשימות תגדל ותגדל ותגדל ואת תשארי באותה רמת ציפיה לגבי מילוי כל המשימות! זה לא הוגן כלפי עצמך!!

אני מבטיחה לך שהבית שלי לא מתוקתק, בטח לא כשאני חודשיים אחרי לידה. 

וגם לי יש הר כביסה (שלא נראה שתתקפל לה לפני שבת...) וגם לי יש שני כיורים עם כלים, וחדרי ילדים שצריכים יד של אמא.

וגם לי יש ארבע ילדות רעבות ולא תמיד האוכל מוכן בדיוק בזמן- כי ישנתי או כי הנקתי או כי כל דבר אחר. 

והאמת שבלגן כן מפריע לי. אני לא אחת שלא מפריע לה. מפריע לי לגמרי.

אבל- אני פשוט לא מצפה שהבית יהיה מתוקתק וכו'. זה פשוט לא ריאלי. אני אחרי לידה, יש פה תינוק וארבע ילדות פעילות, בתוספת חברות אחה"צ. כדי שהבית יהיה מתוקתק אני אצטרך לעבוד בצורה כזו שלא אוכל לישון בכלל, ואח"כ עוד אלחיץ את הבנות שלא יבלגנו כלום, כי עד שסידרתי....

אז זהו. הבנתי והפנמתי שסדר פסח לא יהיה פה רוב השנה (וגם לא תמיד לפני פסח), אבל אני אפנה את כוחותי ומרצי לילדות.

המפתח לזה זה סדרי עדיפויות.

כל אחת עושה את שלה, לפי כוחותיה ורצונותיה.

אבל להיות ב100% כל הזמן- איך אפשר? 

ואצל רוב האמהות לילדים קטנים- סדר ונקיון של 100% בא על חשבון הזמן והנחת עם הילדים. (כתבתי רוב!!! לא לקפוץ עלי..)

אז נראה לי- שאם תרשי לעצמך להשתחרר מהרצון והציפיה שהכל יהיה מתוקתק אז ממילא תהיי פחות מתוסכלת ויותר סבלנית.

תראי, אני גם צריכה להזכיר את זה לעצמי כל הזמן. אני אומרת לעצמי שבסך הכל- עוד 10-15 שנים- כבר לא יהיו קטנים בבית, ואז הבית יהיה רגוע יותר, מסודר יותר. ואנחנו עוד נתגעגע לשנים האלה- שכולן קטנות. יש הרבה קסם בתקופה הזאת.

אמנם הקסם הזה מלווה בעבודה קשה שלנו, כאמהות, אבל אני מעדיפה להעביר את השנים האלה בנחת מאשר בלחץ ותסכול.

הכי גרוע???  אני אשטוף כלים עוד יומיים ואקפל כביסה עוד חודש. ואף אחד פה בבית לא ימות מזה, כנראה. 

ועוד דבר- יש לנו (לרובינו) נטיה להתנצל בפני אמא או השכנה או החברה שנכנסת הביתה כשיש בלגן.

גם אני כזאת לפעמים. אבל לאט לאט זה עובר לי.

כאילו אנחנו מרגישות שמודדים אותנו לפי איך שהבית נראה. כאילו אם יש בלגן אחה"צ או בערב אז אנחנו לא בסדר, וצריכות להתנצל.

וזה חבל. להתנצל על מה? על זה שיש פה ילדות ששכחו לאסוף משחק לפני שיצאו בדהרה החוצה?

להתנצל על זה שהיום החלטתי לישון בבוקר כדי שאוכל להתייחס אליהן כשהן חוזרות הביתה מבית הספר? להתנצל על זה שבעלי לא היה בבית כבר שני ערבים ולא שטפתי כלים כי רציתי קצת זמן שקט לעצמי עם ספר טוב או שיחה עם אחותי?

צריך להזכיר לעצמנו שההצלחה שלנו בתור אמהות היא בכלל לא במדדים האלה. 

ההצלחה שלנו בתור אמהות תימדד עוד הרבה שנים- בקשר שיהיה לנו עם ילדינו הבוגרים, בחוויות שהילדים שלנו יזכרו. ולא נראה לי שהם יזכרו אם היו כלים בכיור או לא...

טוב, יצאה לי מגילה בסוף, ועוד מעט שבת...

אני מקווה שקצת עזרתי... 

ואגב, אני ממש לא בציפיות, במיוחד לא לגבי הבית.

אבל ביחס לילדים אני מרגישה שהם לא מקבלים ממני, כל אחד מהם, את מה שהם צריכים, ולו בגלל שאני צריכה לחלק ביניהם את הקשב והזמן. ולא בגלל שיש לי ציפיות להיות אמא מושלמת, אלא כי באמת אני מרגישה על ההתנהגות שלהם שהם לא מקבלים ממני את כל מה שהם צריכים (אצל חלקם).

אין לי איך להסביר את זה.

פשוט יש יותר רוגע לגבי הילדים.

לא לוקחת כ"כ קשה דברים כמו לקום בלילה להחליף מצעים, או זמן קשה ועמוס של השכבות.

מצליחה לראות הכל יותר "מלמעלה", לא נתפסת לעצבים על דברים שפעם היו מעצבנים. 

מצליחה יותר לראות את המתיקות והתמימות גם בדברים שכן מעצבנים אותי. 

איכשהוא יש יותר סבלנות לכל דבר.

ולגבי זה שהילדים לא מקבלים מה שהם צריכים- אני גם מרגישה את זה לפעמים. אבל האמת היא שזה לא כ"כ מסובך לתת להם ובדר"כ זה גם לא דורש הרבה זמן.

תשומת לב קטנה נוספת, פעילות קטנה משותפת, עוד דקת שיחה לפני השינה- בסוף הקטנות האלה מצטברות להרבה. 

גם שמתי לב שה' עושה איתי חסד- וכשקשה עם אחת בענין מסוים אז עם האחרות יש תקופה זורמת. וכשמסתדר עם האחת- אז נהיה קשה עם אחרת. כמעט תמיד אין לי התמודדות קשה עם שתיים בו זמנית. 

ובכל מקרה- וזה תמיד- אני משתדלת להתפלל בפרטות על כל ילדה וילד. דברים ספציפיים לכל אחת- על הצרכים שלה ועל עצמי מולה. 

אבל אני עם חמישה בלי שלישיה בדרך...

רק מחדדת שהרבה בנות רשמו כאן שעם הילד הראשון היה להן קשה יותר ואח"כ קל יותר בגלל שהיה להן קושי עם ה"אמהות" והשינויים כשהגדול נולד.

ואצלי לא היה קשה עם האמהות. דווקא זרם לי.

כל השאר- צודקת. וזה מוכר ומובן...

ומשתדלים לעבוד על זה ולהנמיך ציפיות.

אצל הראשון והשני הייתי מבוהלת מעצם האמהות.

הפחד הזה שהכל עלי ואני בעצמי עוד ילדה....

איך אני יכולה להיות אחראית על כזה יצור קטן שתלוי בי לגמרי?

ההנקות היו קשות. לא התחברתי לזה בכלל.

כל פעם שהתינוק בכה נבהלתי. לא ידעתי מה הוא רוצה ואיך אני אמורה לעזור לו.

הייתי מבוהלת. ממש.

עכשיו הכל רגוע לי. אני כ"כ מתחברת לאמא שבי.

מסוגלת לשבת שעות ורק לחבק את הקטנה. לא להבהל ממנה.

לא להבהל מהאחריות. לא לפחד מהבכי.

אני מרגישה שלמות עם האמהות ואהבה כ"כ גדולה לילדים.

בקשר לילדים ולהורות 

מה עם זה שאין הרבה זמן  לשני  והלאה

כמו לראשון

יש לי מצפון כל הזמן ל2 הכיונים.

בעצם ל4 גם לי  עצמי ולבעלי

ההרגשה של זמן שאול

אני על קוצים 

בעיני זה הדבר הכי קשה עם הילד השני.

חלוקת זמן ותשומת לב שצריך כל הזמן לעשות.

בקשר לזמן עם בעלך- זה סעיף נפרד. אתם פשוט צריכים למצוא את הזמן הזה ולא לוותר עליו.

בקשר לילדים- לשני ואחריו השלישי והלאה יש מי שישעשע אותם חלק ניכר מהיום... 

בית עם יותר ילדים הוא בית מאוד מענין בשביל תינוק קטן. הרבה יותר מענין מאשר בית עם הורים בלבד...

אז ברור שצריך וגם כיף להקדיש זמן אישי גם לילדים בספרות מתקדמות יותר, אבל זה אחרת מאשר עם הראשונה.

לא מנחם אותי שאומרים לי שהיא מתנה בשבילה

ועכשיו היא גם התחילה לשחק לקטנה בידיים וברגלים לעקם  אותם ולנשוך

והיא מקנאה ואני נקרעת

ו..תודה על התשובה

פרקתי טיפונת

בעתיד זה באמת יהיה כמו מתנה בשביל שתיהן.

עצם זה שיש "חברה" בבית ולא צריכים לחפש כל הזמן במה להתעסק- זה כבר משהו!

(גם בתור אחת שיש לי אחות שקטנה ממני בשנה בדיוק וגם בין הבנות שלי יש הפרש של שנה וב"ה יש עוד ילדים- לפני ואחרי...

אחים/ אחיות- זה כייף ומתנה!!)

וגם לי קשה עם זה שאין לי זמן איכות אישי עם כל ילד בנפרד וכו'.

אבל מקווה למצוא את הזמן לזה גם כן.

לפחות משתדלת שבמקלחת שלהם (אל תצחקי!) ולפני השינה- יש לי כמה דק' אישיות עם כל ילד.

מרגישה טוב עם זה. לפחות זה.

בהצלחה לכולנו בע"ה!

אבל חיבוק קטן באמצע שאני מבשלת וילד "תורן" עומד לידי ושואל/ מסתכל/ סתם דורש תשומת לב- מראה לי שזה חשוב ונכון!

נכון שתשומת לב ושיחות עם ילד זה חשוב מאוד, אבל ילד צריך גם להרגיש את המרחב שלו, גם יותר מדי תשומת לב זה לא טוב.

קראתי ב"לוחשת לתינוקות" שילד או תינוק גדול שיודעים לשחק לבד זה טוב, זה מראה שיש להם בטחון והם לא כל הזמן תלוים באמא. הם לא בפחד כשאמא לא לידם.

כשיש אחים בבית ילד לומד שהוא לא היחידי בעולם, יש לו את המרחב שלו והוא לומד גם להתחשב בעוד מישהו.

אני מכירה גם ילדים שקיבלו יותר מדי תשומת לב מהאמא והרבה זמן היו בטוחים שהם מרכז העולם, וזה הזיק להם ולסובבים אותם. עם הזמן הם היו צריכים להשתנות.

אז באמת אחים - זה מתנה גדולה!

הרגעים הקטנים האלה מצטברים להרבה.

א. הצרכים של הבנות שלך, לפחות עכשיו, מאוד שונים. הקטנה צריכה הרבה טיפול פיזי בעיקר והגדולה צריכה תשומת לב של משחק, סיפור וכד'. 

תנסי לחשוב איך את עונה על הצורך של כל אחת בזמן שזה לא מתנגש עם הצורך של השניה או- איך את עונה על הצרכים של שתיהן בו זמנית.

למשל- כשהקטנה ישנה תנצלי את הזמן לשחק קצת עם הגדולה, וכשהגדולה ישנה או במסגרת- תנצלי את הזמן להתענגות על הקטנה וטיפול כמו מקלחת, החלפת בגדים וכד'- שזה דברים שלוקחים יותר זמן ותשומת לב.

עוד אפשרות, שלי מאוד עוזרת- זה המנשא. זה לא רק פתרון טכני אלא גם יותר מזה- כשהקטנה במנשא היא מקבלת 100% של מענה לצורך שלה במגע ובאמא, ובמקביל- את יכולה לצאת עם הגדולה או לקרוא סיפור או סתם להיות איתה. 

ב. למה את חושבת שהיא מקנאת? אצלי הקנאה בדר"כ מגיעה בגיל 8-9 חודשים- כשהתינוק כבר תופס מקום משלו. בהתחלה- הוא הרבה פחות מורגש מבחינתן- יונק ישן וגמרנו. מקסימום קצת מחייך אליהן מהטרמפולינה. 

בכל אופן, אם את כן מרגישה קנאה, כדאי לך לתת לזה שם ומקום. כלומר- להגיד לה "את כועסת על X?" היית רוצה שעכשיו אמא תעשה איתך משהו. נכון. אמא עכשיו מניקה אח"כ נוכל לשחק ביחד. 

וכד' 

ג. תנסי "לאתר" את הזמנים או הנקודות שבהן קשה לך ולנסות להיות יצירתית בהן. נניח- משחק מיוחד לזמן ההנקה, וכד'

ד. לגבי זה שהיא מפרקת את הקטנה- זה קורה אצל כולן, אני מניחה. שלי דורכת עליו, מכניסה לו כפית לפה ואפילו הורידה אותו מהטרמפולינה בעדינות רבה.... אין ברירה...צריך להשגיח בשבע עיניים ולהציב גבול ברור.

כתבת שאת נקרעת. נזכרתי שאחרי שהשניה שלי נולדה היו לי נקיפות מצפון כמו שלך יש עכשיו. וזה לא עזב אותי, עד שיום אחד כשהיא היתה בת 8 חודשים בעלי לקח את הגדולה למשך כל היום, ואני את הקטנה- ונפגשנו רק בערב. הגדולה כ"כ שמחה לראות אותה, כל הדרך הביתה היא צהלה "הנה X! הנה X!" ואז נרגעתי עם הנקיפות מצפון שלי..

הרבה הרבה כח

וזאת הברכה שסבתא שלי שתהיה בריאה מברכת אותי תמיד: הרבה בריאות והרבה כוחות!
 

(היא תמיד מאחלת לי שיהיו לי תאומים.. חלום כזה שלה..  אז אני אומרת לה: וואי. תבואי לעזור לי?

אז היא אומרת: למה לא?

אבל שה' ייתן לך כח! הרבה כוחות והרבה בריאות בשביל לגדל את כולם בעזרת ה'!)

כזאת מתוקה את לא רוצה 2 כאלה?

אחרי הלידה הראשונה שאמר לי את זה(היה לידה קשה קשה)

בכיתי ממש

ועכשיו אני מתחילה להרגיש כמה זה כיף

(אבל היא שוקלת כמו 2 זה בטוח)

להם יותר קל מאישה אחרי לידה, לא?

אבל לי תמיד קשה בתקופה של החודשיים, שלוש הראשונים אחרי לידה.

הלידה בשבילי חוויתית ואני ממש מחכה לה!
אבל התקופה שאחריה- ה' יעזור לי ויתן לי סבלנות, כוחות ושמחה.

אני בלחץ מעכשיו ממנה...

איך?

יש לך עכשיו איך להתכונן לתקופה הקשה של אחרי הלידה?

כמובן אי אפשר ממש להתכונן, אבל אפשר להקל על התקופה הזאת.

לנסות לתכנן עזרה מראש, כמו לדבר עם אמא או חמות שיפנו את הזמן כדי לעזור אם הן רוצות,

או אם יש אפשרות לחפש עוזרת מראש.

אפשר לבשל כמויות גדולות של אוכל ולהקפיא מראש, האוכל נשמר טרי, ובמקום לעמוד לבשל אחרי הלידה אפשר פשוט לשלוף קופסה עם אוכל מוכן.

ובכלל לפנות כמה שיותר את הזמן שאחרי הלידה, זה חשוב לאם ולתינוק, ולילדים ולבעל.

וכמו שכתבו פה, צריך להוריד ציפיות גם בתקופה הזאת.

אגב, לי עזרו מאוד מגמח יולדות בשכונה שלנו. הביאו לי אוכל במשך 3 שבועות. עד היום אני מברכת אותם.

תודה על הדברים!
 

אבל כמו שכתבתי ( בתגובה ל"רק אמונה") - יש לי בעיה עם אוכל קפוא. לא מסוגלת.

לפחות מקווה להספיק להכין את הבסיס. שניצלים מתובלים, קציצות לפני בישול או טיגון. אולי רוטב לפסטה/ קציצות וכד'.

עזרה- גם בעיה אצלי. לא מסוגלת לבקש עזרה. וזה לא טוב בכלל.

אבל אני לא אוהבת להיעזר. צריכה להרפות...

חמותי מבוגרת וגרה רחוק.

אימי עוזרת לי בימים/ שבוע ראשונים. שתהיה בריאה וה' יתן לה כוח.

עוזרת- אין לי אפשרות ולא אכניס עוזרת הביתה.

יש לנו גמ"ח ליולדות לאוכל אבל אנחנו לא מתחברים לזה.

הלוואי שהיה גמ"ח ליולדות בעזרה עם הילדים הגדולים. להוציא אותם קצת/ להעסיק אותם. זה מה שהכי יכול לעזור לי.

אבל אין כזה דבר.

וזה יוצא גם שיא הקיץ שא"א לצאת החוצה בחום כזה.

לוקחים אותם למשחקיה

אולי תחפשי ביביסיטר

עכשיו אבל

כדאי שיהיה מישהי שמכירים כבר מלפני

או לפחות מספרים כי לפעמים צריך מהרגע להרגע

אצלינו בעלי התקשה מאוד באמצע התקופה והיה צריך דחוף קצת הפסקה

(וזה רק ילדה אחת קטנה)

הביביסיטר לקחה אותה לכמה שעות והוא נהיה אדם חדש

מקווה שיהיה לה כח וחשק לבוא.

כי זאת תקופה מאוד חמה בחוץ ובטח יש להן עיסוקים יותר מענינים ונעימים לעשות בתקופת הקיץ ולצאת...

חופת לידה קודמת גם ילדתי באמצע החופש הגדול ובעלי הבטיח לי שהוא יוצא את הגדולים לטייל וכו' והוא הוציא. אבל כמה אפשר כבר לצאת ולאן בחום נוראי שכזה (במיוחד באיזור שלנו).

עצם זה שהם לא במסגרת קבועה ביומיום- זה כבר מפר את האיזון.

אם חמותי תוכל ותרגיש טוב- בעלי והילדים ילכו אליה לכמה ימים ואני אלך לבית החלמה קרוב אליהם.

חושבת על כל האפשרויות.

הענין הוא שזה לא יום אחד שהם יהיו בבית אחרי הלידה ובלי מסגרת.

זה בדיוק שישה שבועות שאחרי הלידה שהם בבית בלי מסגרת

6 שבועות כפול 7 ימים בשבוע ו-4 ילדים בגילאים שונים. שיהיו בריאים.

שיעבור לכולנו בקלות!
גם ככה החופשה הגדולה היא די סיוט בשביל הרבה/ כל ההורים. גם בלי ללדת בתחילתה...

אני קיטרתי פה עם כמה על פסח וזה היה כיף-השיתוף

וטוב שזה אחרי המשכב לידה יש יותר כח.

ובית החלמה ללידה חוזרת זה טוב

ככה מתיחדים עם התינוק-מכירים זה את זה

אופציה שאין בבית כ"כ

זה לא אחרי המשכב לידה.

אני צריכה ללדת די בתחילת החופש כך שהמשכב לידה יהיה בדיוק איתם בבית.

הם חוזרים ללימודים רק 6-7 שבועות אחרי שאלד...

שיהיו לנו בריאים

אני בדרך לכתוב לך

על משהו בנשואות

שרצית לפתוח 

בחדר אחר עם ילדים ותעסיק אותם? בקיץ כולם בחופש ויותר קל למצוא. האם את בטוחה שקייטנות זה יותר קל? בשבילי עדיף להשאיר בבית, לא צריך לקום מוקדם, לארגן את כולם, לפזר ועוד כמה שעות כבר לאסוף...

יש גם אפשרות לא חינוכית, בזמן שאת עייפה לתת לילדים לצפות בסרט.

אגב מותר לצאת עם ילדים גם בחום, רק לזכור קרם הגנה, כובע , הרבה מים, טיץ לבנות כי מגלשות חמות ומחצלת לשבת מתחת לאיזה עץ. לא מבינה איך כולם מצליחים לא לצאת בקיץ עד חמש בצהריים.

צלחות חד פעמיות זה מאוד עוזר, 

ילדים גם יכולים להעסיק את עצמם כמה שעות, יהיה בלגן אבל את לא תצטרכי  להעסיק אותם.

נשמע שאת אשת חיל אמיתית

אין לי כ"כ חדר אחר להעסיק אותם. והחדר היחיד והממוזג שיש לי בבית זה הסלון וכולנו מתרכזים בו.

אין לי מחשב בבית. בעיקרון מסיבה חינוכית.

למרות שחשבתי לשכור אולי מחשב או משהו כזה לתקופת הקיץ/ החופש בשביל כמה שעות בודדות לתעסוקה כשלא יהיה לי פיתרון אחר. נראה אם זה יצא לפועל ובכ"ז נוותר על העקרון שלנו. אם לא תהיה ברירה. (איפה אפשר לשכור מחשב נייד בכלל?)

פעם שעברה לא שלחתי אותם לקייטנות, אחרי הלידה. בדיוק בגלל הסיבה הזאת שקמים מאוחר ועד שזזים ועד ש.. ועד ש...

אבל כל היום נמרח אח"כ וכולם סביבי ואין דקה מנוחה שיהיו בריאים וא"א להניק ברוגע וצריכים להעסיק אותםואז גם ישנים מאוחר (כי קמו מאוחר) וגם הילדים מתחרפנים להיות 24/7 סביב אותם 4 קירות.

אני חושבת שהפעם בעזרת ה'- אם ארגיל אותם לקום מוקדם ולצאת לקייטנה יהיו לי כמה ה שעות של שקט ולהם יהיה גם יותר מענין קצת. יותר חברה/ תעסוקה ואז גם יתעיפו וישנו מוקדם יותר, לא? ולי תהיה עוד טיפת סבלנות בשבילם לשעות שהם יהיו בבית אחרי הקייטנה. 

נכון?

תודה הלוואי!

שה' ייתן כוחות, סבלנות ושמחה לכולנו

זה יותר מסודר וגם מארגנים טיולים וכיף

ובקשר למחשב לא כדאי לותר ככה מהר על העקרונות-גם לדעתי

כי זה ממכר (מנסיון)

וזאת יותר קייטנה שכונתית.

בחורה בת 20 אחראית שהילדים מאוד אוהבים ללכת לקייטנה שלה. (הבנות שלי היו אצלה בחופשת פסח בקייטנה, כשאני עבדתי ומאוד נהנו)

היא עושה להם המון פעילויות, יוצאת איתם לגינות מוצלות וכו'. לא טיולים גדולים אבל גם טוב.

הילדים שלי לא כאלה גדולים שצריכים טיולים רציניים...

זהו. אני יודעת שזה ממכר. בגלל זה אנחנו נגד. ובגלל עוד הרבה דברים אחרים.

ולשכור לתקופה הזאת? מה את אומרת?

ובקשר למחשב-לדעתי לא כדאי

בתור ילדים

אמא שלי הכניסה לבית בתקופה קשה

והיה נורא קשה להוציא וגם הורגלנו לראות סרט ולהירגע.

זה הזוי.

זה אופציה אחרונה

(את יודעת מח -שב ומכשף...)

זה מה שרציתי לכתוב

כי אם את זוכרת פתחתי כאן שרשור נשים בתשיעי איך אתן מתכוננות

והיו לי דאגות כ"כ גדולות

ואחרי הלידה יש תשובות והרגש יותר טובה ויוצאים לרווחה

בקרוב אצלך בשעה טובה

הלוואי שהפעם יהיה לי קל יותר מפעם קודמת. ממש מקווה!
כולי תפילה. בעז"ה.

תודה ואמן! 

ומזל"ט לך על הלידה הטרייה.

בעיקרון- אין לי בכלל מחשב בבית.

לפני שהתחתנו, בעלי ואני היינו בדעה שמחשב זה דבר לא טוב בבית.

לא משחקים ולא סרטים.

זה ממכר/ הורס ועוד הרבה דברים לא טובים בכלל.

אין ספק שמחשב טוב לעיתים כבייביסיטר/ תעסוקה לילדים.

הפעם חשבתי קצת להרפות ולקנות מחשב נייד/ לשכור לתקופת הלידה והחופש הגדול אבל בעלי שיהיה בריא עדיין נגד. לא רוצה לשבור עקרונות. כנראה שזה לטובה. ימים יגידו

קייטנות- גם לא חושבת לחסוך בזה.

ברגיל אני עובדת וגם ככה שולחת לקייטנות אז למה כשאני מותשת אחרי לידה לא אשלח לקייטנה?

ואין לי גיסות שגרות קרוב ואחותי שגרה לידי צריכה ללדת בעצמה קרוב לתקופה שלי וגם לה יש קטנטנים בבית. ברוך ה'.

צריכה באמת להרפות קצת. תודה על התזכורת.

בלידה קודמת (ילדתי בתשעת הימים) וקניתי חבילת צ'יפס קפוא- ענקית ומידי פעם הכנסתי תבנית גדולה של צ'יפס לתנור וטיגנתי שניצלים והגשתי עם קטשופ- כולם אכלו ב"ה.

צריכה למצוא עוד דברים כאלה שיהיו קלים לי לארוחות ועדיין לא כאלה גרועים. פעם ב... אפשר לאכול כאלה דברים. לונורא.

תודה לך

רק להתפלל לטוב

ולקוות שיהיו קייטנות פעילות בכל חופשת הקיץ.

מקווה להספיק לארגן לפני הלידה אוכל בסיסי שיכולה להקפיא.

אני לא מסוגלת לאכול אוכל מהמקפיא. מפונקת מידי בקטע הזה. חייבת טרי.

אז לפחות להשרות שניצלים, לתבל ולהקפיא ואז להוציא ורק לטגן.

להכין עיסה לקציצות וליצור קציצות ולהקפיא ואז להוציא ולטגן/ לבשל

וכד'.

מה עוד אפשר לעשות?

ה' יעזרנו

אז ככה:

א. אז אני "בוגרת הריונות בסיכון" שזה הריונות מאד לא נוחים, בלשון המעטה...

כמויות הבדיקות, הביקורים אצל הרופא והביקורים במיון מוציאים אותי משלוותי...

כשאני מגיעה לסוף בא לי כבר להקיא את ההריון.

אז קיבלתי פעם עצה ממישהי פשוט לחשוב על זה שאני אמא

וכאמא, אני רוצה את הטוב ביותר לילד שלי

והטוב ביותר בשבילו, כרגע, זה עדיין להיות בפנים ולא לצאת.

הרבה פעמים אנחנו נותנות את הטובה שלנו בשביל הילדים. 

אז עם כל הקושי של סוף ההריון אם אני יאמין שזה הטובה של הילד שלי, יהיה לי קל יותר לסחוב.

ב. הריון הוא תקופה מדהימה. 

בתוך תוכך מתבשלים חיים חדשים. זה מרגש כל פעם מחדש כשחושבים על זה.

ועוד משהו- העובר שלך לומד תורה אצלך עם מלאך ולכן יש בך הרבה קדושה וקרבה מיוחדת לקב"ה.

תנצלי את זה לתפילות.

ג. כ"כ חשוב שיהיה לך נעים בלידה.

אם יש מישהו שהנוכחות שלו לא טובה לך בלידה- תתעקשי שלא יהיה שם.

עד עכשיו מפריע לי שהיו איתי באחת הלידות אנשים שלא רציתי שיהיו.

וכשהרופא/ אחות/ מיילדת לא הכי נחמדים, פשוט להאטם מולם.

ד. תעשי מה שהכי נוח לך. את היולדת.

ועוד משהו חשוב- אחרי הלידה הרבה פעמים נדמה לנו שחזרנו לעצמינו ויש לנו כח

זאת טעות!

תנצלי כל דקה אפשרית למנוחה ואל תנסי להראות את עצמך גיבורה.

זה מתנקם אח"כ.

ה. אמרו לך שהמוניטור הוא רק לחצי שעה? סתם עשו ממך בדיחה.

אין כזה דבר בבי"ח. שמים לך מוניטור ושוכחים שהגעת עד שעברו לפחות שעה וחצי.

לכי להסתובב שעתיים? פשוט עמוס לנו כאן. תסתובבי עד שיהיה פה פחות עמוס

ואז נוציא לך מכתב שחרור.

והתל"מ? טוב. זה סתם המצאה מרושעת.

תשאלו את כל היולדות בשבוע 42....

@רק אמונה  את אלופה עם הרעיונות שלך!!!

@אישה ואמא-אפשר בנושא שכתבת הריון בסיכון?

@מתואמת-אפשר על ברזל ומעקב הריון עודף?

@בת 30-גם הריון עודף וגם תזונה בריאה.וילדים (ובנות?וברית בזמן לא נח)

לו היית יודעת כמה שוקולד לבן צרכתי בחודשיים האחרונים של ההריון הזה...

אבל באמת- אני בגדול לא בעד לאכול הרבה בשר ועוף, אלא שבהריון זה קצת שונה.

הגוף צריך אספקה טובה של חלבון, ברזל וויטמינים.

ולכן- א. אם הבטן צועקת :"הבו לי בשר! הבו לי שניצל!" אז בהריון ובהנקה- ממש כדאי להקשיב לה. ואם במקרה אין בבית- אז להכין חביתה הגונה משתי ביצים- זה גם חלבון טוב.

את שאר עצותי אכתוב מתישהוא בזמן אחר

לא חושבת שאני יכולה לתרום פה משהו כי זה מאד אינדבדואלי.

המקרה שלי לא דומה למקרה של אחרת, והמקרה שלה אולי מזכיר את של חברתה, אבל לא בדיוק.

מה שאני כן יכולה לומר זה שעם כל הקושי

עם השמירה והבדיקות והכל

זה שווה את זה!!!!

את הקטן שלי ילדתי בשבת למרות שלא חשבתי שזה יקרה.

כבר בסוף ההריון בררתי על קייטרינג ואולם (וחשבתי גם על צלם) וכו'...

בסוף.... נסעתי בשבת לבי"ח וילדתי בשבת!

ובעלי היה בלחץ- איך ומה נעשה בשבת.

יש לנו משפחה גדולה: אחים, אחיות שלא גרים ליד...

בסופו של דבר עשינו "שבת ברית" מהממת.

הזמנו את כולם. מצאנו להם מקומות לינה.

קייטרינג ל-3 סעודות, מקום לסעודות, קינוחים, עוגות, חד"פ, שתייה ועוד....

בעלי עבד מאוד מאוד קשה בשבוע הזה אבל בסופו של דבר- כולם נהנו. והוא במיוחד.

שבת מקסימה!!

(אפילו ביקשו שנארגן עוד שבת כזאת

למרות שבהתחלה חלקם לא רצו להגיע כדי לא להקשות עלינו/ עליי כיולדת. אבל היה מיוחד!)

מסקנה: לא לחשוש (ואולי גם לא לתכנן . רבות מחשבות בלב איש...)

בסופו של דבר- אפשר להפוך כל דבר מאתגר למשהו מיוחד באמת!

וחוץ מיזה שאין לי תמונות מהברית של ילדי המתוק- זה יותר נחמד מברית רגילה!

וגם אחרי הלידה-

אם מייעצים לך עצות לגבי התינוק ומה לעשות ומה לא לעשות-

תחליטי מה נראה לך לנכון לקבל ולעשות ומה לדחות.

זכותך!
 

יש גם עצות טובות ועצות ששוות זהב אבל את תחליטי מה מתאים לך ונוח לך לעשות בתור אמא!
 

בהצלחה רבה!

א. מסר לאומה: עד כמה שמחכים בקוצר רוח ללידה- בסוף זה עובר מהר...וקחו בחשבון שאחרי הלידה העבודה קצת יותר קשה מלסחוב...

ב. מסקנות מההריון: אין לי מסקנות מיוחדות... כל אחת וההריון שלה, כל הריון והקטע שלו...

ג. מסקנות מהלידה: לפעמים מתכננים תכנוני תכנונים - כדאי לקחת בחשבון שלפעמים יש הפתעות ואת עלולה ללדת לא איפה שרצית ולא איך שרצית... 

(העיקר הכנתי תיק ללידה וכו' וכו' וילדתי תוך שעתיים וחצי מהרגע שהתחילו לי צירים...והם התחילו חזקים... ובכלל נסענו באמבולנס כי היה ממש כואב וקשה לי כבר תוך רגע... ובסוף ילדתי בבי"ח שלא תכננתי ללדת בו... וכל הדברים שקניתי ללידה עצמה לא היו בשימוש כי היא הייתה ממש מהירה!! הגעתי לחדר לידה שניה לפני צירי לחץ... בקיצור- יש הפתעות בחיים !!)

ד. להכין באמת תיק לאשפוז ולא רק בראש או ברשימה... =) (מאותה מסקנה של ג...לפעמים זה יכול להתחיל כואב ואת לא תזכרי שצריך תיק כזה... ואז תתקעי בבוקר בלי מברשת שיניים או משהו בסגנון)

ה. ראו ג'...  . היתה לידה מהירה, אחרי שהתינוקת יצאה עוד היינו כמה שעות בשוק שזה היה לידה ושהיא יצאה ושאני בסדר.. וואו... בערך רבע שעה מאז שהגעתי למיון עם האמבולנס התינוקת היתה בחוץ. 

ו. תנוחו אחרי הלידה. אפילו שאתן מרגישות טוב לכאורה- אח"כ העייפות מגיעה ביתר שאת אם לא נחים כמו שצריך.

ז. משפט לאומה וגם ובעיקר לעצמי: זה לא בזבוז זמן לישון כבר ב21:00 או 22:00 בערב... זה סתם נדמה! (למי שרגילה לישון בשעות מאוחרות יותר..) הרי זה על חשבון השעות שתתעוררי באמצע הלילה.

את ילדיי הגדולים ילדתי אחרי התאריך המשוער

ולקראת הלידה האחרונה לא הכנתי לי תיק.

הייתי צריכה ללדת ביום ראשון בשבוע אז סמכתי על זה שאכין תיק במוצ"ש.

בסופו של דבר, בליל שבת שלפני התאריך- התחלתי "לאלתר" לי תיק ומה אני צריכה לקחת.

ולנבור בארונות באמצע הלילה כשהבית חשוך ורק מנורת (שבת) גדולה דולקת בסלון...

אז- כדאי להכין תיק קצת קודם ולא לחכות. למרות שחשובים שאין סיכוי שאלד קודם...

בנוסף- גם לי היתה לידה אחת מהירה מאוד ולקח לי זמן לצאת מה"הלם" שפקד אותי לאחר אותה לידה.

לא האמנתי שזה קרה כל כך מהר.

נסענו ברכב, בעלי הוריד אותי בכניסה ליולדות, עזר לי להיכנס ואפילו לא הספיק ללכת ולהחנות את הרכב בחניה של בי"ח כי ילדתי...

והכי נס שהיה לנו: נסענון ברכב די מיושן (של אבא שלי שיהיה בריא), לילה גשום וסוער. הגענו לבי"ח. עצרנו בכניסה ליולדות. נכנסנו. ילדתי. והאוטו נתקע בכניסה ליולדות!
בעלי היה צריך שיעזרו לו להתניע כדי להזיז את הרכב.

נס גדול שזה לא קרה באמצע הדרך...

אחרת, הייתי יולדת ברחוב....

1. הריון ולידה - לחשוב טוב ולהיות עם יד על הדופק, להקשיב לגוף שלנו וגם לתחושה הפנימית שלנו וגם לרופאים. 

כדאי לבחור רופא רגוע ולא מלחיץ אבל אחראי.

2. הנקה - אולי למישהי זה יתרום כי זה די אישי. לפעמים ביומיים ראשונים הכי טוב להוסיף בקבוק ואז לעבור להנקה מלאה, זה עדיף מלהניק כמה יממות רצוף, ובסוף להרוויח פצעים, עייפות נוראית, ילד בוכה ואולי גם לא להצליח להניק בסוף. לפעמים עדיף להניק בפרטיות בלי אימא או יועצת הנקה מעצבנת. גם עם לשון קשורה וקשורה מאוד אפשר להניק.

3. עדיף לארגן ציוד לתינוק כמה שבועות לפני לידה. לקנות לשאר ילדים משחק חדש כדי שיהיו שמחים בתינוק חדש.

לא לתת לאנשים זרים לנשק את התינוק, מספיק שיסתכלו מרחוק. זה תקף גם בגילאים יותר גדולים. ילד לא צעצוע. 

ולא נוגעים בו בלי רשות. 

4. אם נתקלים באחות מוסמכת, רופאה או סבתא לחוצה וביקורתית לא מקשיבים לה בכלל.

5. עצות של סבתות - כל עצה לגופה. אימא של יולדת שהייתי אתה בחדר  טענה שתינוקות חדשים לא יכולים להתייבש ומקסימום לתת לתינוקת בת יומיים מים. ואותה אימא רופאה!!!

6. לא להיות גיבורות וללכת לישון מוקדם

7. יש ילדים שבוכים מעייפות , עד שנהייתי אימא לא ידעתי שתינוק יכול לבכות חזק חזק מעייפות

8. לארגן את הבית מבחינת בטיחות. אם יש ילד שובב במיוחד אז לקחת את זה בחשבון ולא לשים לב על שכנות לא מבינות, בסוף אנחנו נצטרך לטפל בו ולא שכנות.

תינוקת בת יומה יכולה להתייבש.

מנסיון....

היה לי אשפוז ארוך איתה בגלל זה

מההריון אין לי שום מסקנות - הוא סתם היה סיוט

מסקנות מהלידה -

א. צירים יכולים להרגיש שונה מלידה ללידה. ואפילו להפתיע. גם כשכבר חווית כמה לידות בחייך.

ב. מיילדת פרטית מיומנת זה דבר ששווה כל שקל שהשקעתי בזה.

ג. ואם לא מיילדת פרטית אז מישהי שתלחץ לך את לחיצת ההצלה כשיש צירים שכואבים בגב.

מסקנות מגידול התינוק - 

א. בחודשיים הראשונים - אין יום אחד דומה למשנהו. אין הרגלים ואין פתרונות שתמיד עוזרים. יש התחדשות ובכל יום לומדים מחדש את הצרכים של התינוק.

ב. בחודש וחצי הראשונים - לנוח, לנוח ולנוח. להביא עזרה מכל סוג שהוא ולנוח.

מסר לאומה: את גיבורה! כן, את שסוחבת את  התינוק בבטן 9 חודשים, את שיש לך תאומים בבטן, את שיש לך סכרת הריון, את שמקיאה כל בוקר, את שבנוסף לילדים שכבר יש בבית יש לך עוד אחד בבטן, את שעייפה בלי סוף ואפילו את שההריון שלך תקין ומשעמם ולא נרשמו בו כל אירועים מיוחדים (כמוני למשל, ברוך ה'!) אז כל אחת תתפח (ככה רושמים?) לעצמה על השכם כי כולנו גיבורות!!

מסקנות מהריון: אממ לא יודעת, זה גם הריון ראשון אז אין לי למה להשוות וגם כפי שאמרתי הוא היה ברוך ה' תקין ומשעמם אז אין לי יותר מידי מסקנות חשובות... אולי ליהנות ממנו כמה שאפשר.. אני נהנתי

מסקנות מהלידה: אפידורל - לא לבוא עם הצהרות לכאן או לכאן. כדי שאח"כ לא תתבאסי אם לא ילך כפי שתכננת.. אני ברוך ה' בעקבות זה שקראתי את המלצה הזאת כאן הרבה פעמים באתי עם רצון ללדת בלי אבל עם ידיעה שיש מצב שבסוף אלד עם וזה לא נורא. חחחחח איזה בלי ואיזה נעליים כל כך רציתי שיתנו לי אותו כבר שכשהמרדים הגיע התנפלתי עליו ושאלתי אותו מה צריך לעשות כאילו האו המשיח... אבל באמת בגלל שבאתי לא מקובעת זה לא ביאס אותי וכל כך שמחתי שיש את האפשרות הזאת.

המלצות שונות: שהבעל יהיה שותף!! בכל התהליך מתחילת ההריון ועד ללידה (מי שמתאים לה) אחרי הכל זה נכון שאנחנו סוחבות את התינוק אבל זה משהו ששייך גם לבעל החמוד שלנו - מי שותף את הבית, סוחב לך את הדברים, דואג לך כל הזמן? סתם.. בלי קשר, אצלנו זה ממש היה משהו ששנינו עברנו כל התהליך גם בהריון ובעקבות כך גם בלידה בעלי היה ממש שותף וממש הרגשנו שזו הייתה חוויה של שנינו. ברוך ה.

חוויות: הפורום הקדוש! ככה בעלי קורא לו... באמת זה עזר לי לאורך כל ההריון וגם אחרי וזה סוג של חוויה קולקטיבית...אחרי שנכנסים פה לעיניינים זה הופך להיות חלק מהחוויה שלך וגם את חווה עם אחרות את מה שעובר עליהן...

בהצלחה לכולן, כל אחת בשלב שלה.

לדעתי צריך להודות לה' על כל הריון ןכל לידה בזמנה. כל כך הרבה נשים מחכות ומתפללות להריון.

גם לידה בזמנה ותינוק בריא לא מובנים מעליהם. אשתו של אחיין של בעלי ילדה פעמיים לידה מוקדמת ןהתינוקות היו פגים, נשארו הרבה זמן בבית חולים ועם אחד מהם זה ממש הסתבך. אחסוך מכן את הפרטים. בקיצור, לידה בזמן ותינוק בריא ואמא בריאה - פשוט נסים מעת ה'.

לגבי הלידה - לא כדאי למהר לבית חולים עם כל ציר, כדאי לראות האם זה באמת צירי לידה. אצלי בשני ההריונות בסוף היו צירים שלא היו צירי לידה. הלכתי לבית חולים ושלחו אותי הביתה, ככה יכולתי לנוח כי גם לעבודה לא יכולתי ללכת. צחקנו שאלה "תרגילים לפני לידה".  טוב, כנראה התינוקות רצו שאנוח .

וכמו שכתבו צריך לדאוג לסביבה הכי נוחה ונעימה ליולדת כמה שאפשר בבית חולים. ולקחת דולה שווה כל שקל לדעתי!

אמרו לי שלידה שניה קלה יותר מראשונה ואצלי באמת היה ככה. לקחתי אפידורל מתי שהיה אפשר ולא חיכיתי והייתה לי לידה מעולה!

כדאי להתארגן מראש לתקופה שאחרי הלידה, כי זאת תקופת התאוששות קשה, במיוחד אם יש עוד ילדים. אפשר להקפיא אוכל מראש, לסכם מראש על עזרה וכו'.

שמעתי מבלנית אחת שלטבול במקווה בסוף תשיעי זה סגולה ידועה ללידה קלה. ויש עוד סגולות כמו פתיחת היכל בבית כנסת.

כמובן צריך להתפלל על הכל. לידה זה ליד ה'!

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

גם כשהייתי מקיאה קבוע בנסיעות. ותמיד היה לי מוזר שלא עלו עליי לפני שסיפרתי.

בהריונות האחרונים לוקחת בונג'סטה אז מתפקדת רגיל ללא הקאות.

אם יש חום ואז זה כן עדיף להוריד.

לגבי הכדורים לבחילות באמת לא חפרתי כי לא הייתי צריכה ב''ה. אבל תבדקי על זה קצת, אולי תופתעי שזה לא דרמטי (שוב, אין לי מושג). וגם לסבל ולהקאות יש משמעות, בסופו של דבר הכל משפיע. תרגישי טוב!! 

זה תגובה נורמלית וטבעית של הגוף

הרופא של הילדים שלנו אומר לתת אקמול רק אם כואב ומתלוננים

אם למשל זה חום והילד לא סובל אז לא לתת

כמה שמנסה להעביר תבחילות..

לא מסוגלת לשתות מים ועוד

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...