אותי זה משחרר דווקא.

המשפט כשמיישמים אותו משחרר, סתם ככה הוא עצוב ונוקב (לעניות דעתי)

אם כי כשאתה משתחרר וכל השאר נשארים תקועים שם זה איכשהו נותן לך כוח

אבל אני לא יודעת עד כמה אפשר באמת לשחרר.

 אנחנו עד כדי כך באמת לא שמים לב לאחרים?

תת מודע חזק?

אנחנו שמים אליהם לב יותר מידי.

אנחנו פתטים ומידי פרדוקסלים 

זה שרודפים אתכם על מה שאתם עושים לא הופך אתכם לצודקים

אנשים שרדפו צדק ושלום ואמת נרדפו בגלל מה שהם האמינו בו

אבל כך גם (בלי להשוות) סטאלין והיטלר. וישו.

אז בבקשה, כמות האנשים ששונאים אתכם לא מהווה מדד לצדקת דרככם.

תודה שהייתם איתנו.  

כל כך נכון. ולא רק מהסיבה שכתבת.

לאהוב דברים של חנונים זה להעז: 'אני כלכך בטוח במגניבות שלי שאני מרשה לעצמי לאהוב דברים של חנונים.'

העתיד בהחלט נראה משופר יותר

אז למי אכפת איך הוא יהיה באמת

העיקר שכרגע אני נהנית מלחשוב שהוא יהיה טוב.

בבקשה אל תקישו מהחיים שלכם לחיים של אחרים.

יופי שטופי, כיף לשמוע שד' עוזר ושהכסף מגיע משמיים ושהמשפחה פשוט מחכה לעמוד לרשותכם בכל רגע נתון ושאבא שלך מת להסיע אותך חזרה מהלימודים. פחות כיף לשמוע אחר כך הרצאה נלהבת על חיים של תורה ועל הקרבה ועל פשטות ועוד מילים יפות שכאלה.

בתודה מראש

האגו  סבור שלא

המציאות מראה שכן

ואיך אני עומדת לעבור את החודש הזה.

*פאניקה*

שתהיה במסע שלך הכי טוב שיכול להיות

אולי אני קצת מפחדת

מפחדת שיהיה טוב

מפחדת שאשכח מה רציתי להיות

אתה לא שפוי

ראית מה שראית

ונשארת אכזר

מה שממתגנט אל הטוב

בצורה המעוותת שלך

נרקב.

למה ה'?

למה לקחת ממני את המקום היחיד

שאי פעם הרגשתי שייך?

למה הרגת את האדם היחיד

שאי פעם אהבתי?

אני כמו חיגר

כמו עיוור

חולה רוח

הכאב פסיכוסומטי

ועליבות ההלך המסכן

מהלכת מעליו

לחשושי המילים של ההולכים רכיל

הם צעקות באוזניים שלי

אני אוכל ואקיא אוכל ואקיא

אקעקע את הגוף

כסימן לנצחיות השברון של הנפש

אני לא שייך לפה

המחשבות שלי רצות כמו רכבות

אל מחנות ההשמדה

אל חוב שאי אפשר לפרוע

ההזדמנות לחיות בכאב

בייסורים שיכלו כל חלקה טובה

אל טיפשות הלב ורפיון השכל

שנתפשטו באדם כמו מחלה ממארת

וכמו צרעת כולם מתרחקים

והנשמות הטובות מתגלות

גסות, מלאות רחמים

ולא יכולות לפצות על החסר.

ומה עם הרחמנות שלי?

כמה כאב היא מסיבה לי?

סכין שעמלתי להשחיז,

יום יום שעה שעה,

במטרה אחת

לתקוע בלב החולה של רודפיי

עד שהשגתי אותם

צמא נקמה

גואל דם

גיליתי שהלב החולה הוא רק שלי

ועדיין הייתי מוכן להשלים את המשימה.

ופתאום הסכין קהתה

ונשאר התסכול.

בין החיים והמוות

בנדודים חסרי קץ

הנשמה פרחה

לא יכולה לסבול את תחלואי הגוף

את ההשלמה עם הכאב המפעם

של זמניות תיכלת עולם הפירוד

והגוף מתהלך בשר ולא דם

משתנע

משתגע בעצמו, כמו כפלי המוח האומלל

פיתולי התהומות הקוראים לקול צינורך