ניסיתי לחשוב על חיים מושלמים ומה זה אומר. ניסיתי לחשוב מי אני מכירה שיש לו חיים מושלמים באמת.
והגעתי למסקנה, שהאנשים האלה, עם "חיים מושלמים", הם האנשים הכי מסכנים שיש.
כי אדם שלא הרגיש או ראה בגידה, גם לא מרחוק, לעולם לא יצליח להעריך או להיות בעצמו חבר אמת.
אדם שאף פעם לא חווה שקרים לעולם לא יבין את היושר.
אדם שלא הרגיש כישלון לעולם גם לא ירגיש את התקווה.
אדם שלא הרגיש שנאה אמיתית ונקמנות לעולם לא יבין אהבה אמיתית ומציפה.
אדם שלא הרגיש את חוסר האמון, בו או באחרים, לעולם לא יצליח להבין את ההקלה שבאמונה.
אדם שלא ראה חוסר יציבות והרגשה של נפילה לעולם לא יבין כמה חשובה הסביבה והיציבות שלה.
אדם שלא הרגיש קנאה, לא יבין את הכח של שמחה אמיתית עם האחר.
אדם שמעולם לא נפל נפילות כואבות, לא יכיר את הכח שמושך אותך למעלה.
אדם שלעולם לא חיפש תשובות אמיתיות לשקרים. אדם שלא עבד קשה *בעצמו* בשביל התשובות, תמיד יחיה בשקר.
אדם שלא הלך עם הכל עד הסוף, גם עם הקשיים, בלי לוותר, לעולם לא יגיע אל האור שבקצה המנהרה, תמיד ישאר בחושך. כי שם מרגיש לו אור. אבל זה אור שיקרי. אור של אמצע, לא של הסוף הנכון והאמיתי.
אדם שלא עזב לרגע את הכל, ורק הסתכל מהצד, לא יצליח לעולם להבין את ערך החיים שלו!
כן, זה קשה לראות אנשים שמרחוק הבעיות שלהם כל כך קטנות ושטותיות. שמונים במבחן במקום מאה. וכן, לפעמים מנסים להתכחש לעובדה,יש אנשים שזה הבעיות שלהם.
אבל, אני לרגע לא רוצה להחליף אותם. כי הם באמת לעולם לא יבינו ערך של דברים ברמה שאני מבינה.
אף אחת לא תוכל להעריך מסגרת כמוני וכמו אנשים כמוני.
אני מעריכה מסגרת.
בזכות הקושי.
אני לא רוצה חיים מושלמים.
אני רוצה חיים עם שיש בהם גם קושי, שיש בהם גם צער, עצב, שנאה, קנאה, רוע וכעס.
אבל שלא ישארו כאלה.
שאני גם אצליח לצאת מהם.
לצאת, ואח"כ, לראות את הטוב שיוצא מהם.
דווקא כי הם לא היו מושלמים.
ואז, למרות כל הקושי, *בתוך* כל הקושי,

*להצליח להבין שיש לי את החיים הכי מושלמים שיש.*

כי הם שלי.
ורק החיים שלי מושלמים בשבילי.






ואני מנסה להאמין בזה.
וכל כך קשה לי.