ואולי זה הזמן לסיים, כמה כבר אפשר לטחון,
את מה שממילא אתם שומעים ממני המון.
שהחיים יפים, נשבעת, באמת שמבטיחה.
ולא צריך כל יום לבכות מתחת לשמיכה.
אפשר לבכות בקול, מול כל החברים.
לפתוח את הלב, לא לספר יותר שקרים.
תאמינו לי, הם שם, לאהוב ולחבק,
אם אין לכם כסף מישהו בטח ייתן צ'ק.
אתם יפים, אתם טובים, ממש כמוני, זה בדוק.
ואם אתם ממש רוצים, אז קבלו עכשיו חיבוק.
ממני שאוהבת כל אדם כמעט
סמכו עליי, תאמינו, עכשיו בבת אחת.
תרגישו ת'נפילה, תקומו אחרי שלושה ימים,
והעיקר והכי חשוב- תאהבו את החיים.
יום אחד תהיה לי פה ילדה,
אני אקרא לה עלמה או אולי חמדה,
אין לדעת מה אהיה אז, תאמינו שניסיתי,
אם אהיה חרדית מבני ברק או אולי עדי ביטי.
וזה הזמן לסיים כי כבר אין מקום בדף,
אבל אתה מבין חבר? קבעתי איזה רף.
של שמחה, לא אושר, של קבלה ושייכות.
נעים מאוד, כולם, אני הייתי ריעות.