לא, אין לה סיפור חיים טראגי.
היא נולדה למשפחה שלמה, חמה ואוהבת.
רצו אותה ואהבו אותה.
היא נולדה למציאות ורודה.
החיים נועדו בשבילה ובשביל אנשים כמוה.
אין לה זכות להתלונן. היא נולדה למציאות שאנשים היו מתפללים אליה.
היא נולדה למשפחה אוהבת מאד,
משפחה שגם שונה מאד מהסביבה שלה. אחרת ושונה.
מגיל קטן, היא אחרת מהמשפחה שלה.
המשפחה שלה אחרת מכולם והיא אחרת מהמשפחה שלה.
היא אחרת מהכל.
היא אחרת מהעולם.
היא היא. ורק היא.
היא זוכרת את עצמה מתביישת להגיע בתחילת שנה ללימודים בכיתה ד. כי היא שונה.
היא לבושה שונה משאר הבנות שמסביבה. היא נמוכה בצורה קיצונית. היא אחרת, וואו כמה שהיא אחרת.
היא זוכרת גם את הקושי הלימודי שלה, היא חכמה. חכמה מאד. אבל מגיל קטן, היא לא מצפה למאה. אף פעם.
היא יודעת את החומר, היא משתתפת תמיד בשיעור, היא לומדת. והיא לא מגיעה לתוצאות האמיתיות שאמורות להגיע.
כולם מסביב תמיד עודדו אותה, אמרו לה שהיא מסוגלת, שאין סיכוי שהיא לא תצליח במה שהיא מנסה.
לימדו אותה שלהיות שונה זה טוב. שלהיות אחרת זה טוב.
ש"אנחנו אחרים, נכון. לא צריך להיות כמו כולם"
לימדו אותה שלהגיד "לכולם יש" זאת קללה.
ובאמת לכולם היה. ולה לא.
והיא לאט לאט למדה להסתיר. היא למדה שאסור להגיד שקשה לה.
היא למדה שאסור לה להגיד שהיא לא מצליחה, כי היא כל כך יכולה להגיע לתוצאות טובות, כנראה שהיא לא מספיק השקיעה.
היא היתה מראה לכולם ששמונים זה הציון שמתאים לה. שזה המאה שלה, למרות שהיא יודעת שאם רק היא היתה מקבלת קצת עזרה אז, היא היתה מקבלת בקלות מאה.
היא למדה להראות לכולם שהיא גאה בזה שהיא דוסית הרבה יותר מכולם. כי היא חייבת. אסור לה להגיד שלא טוב לה, שהיא לא מסתדרת עם השוני הזה.
בכיתה ז הכל נהיה קשה יותר. הרמה הלימודית עלתה, ואיתה הקשיים.
החברות נהיו חלק הרבה יותר משמעותי בחיים שלה והיה לה יותר ויותר קשה להיות אחרת מהם.
אז עזרו לה קצת בלימודים, אמרו שהגיוני שיש קושי בכיתה ז, זה שינוי גדול והיא רק צריכה קצת דחיפה. ובאמת נתנו לה דחיפה, דחיפה קטנה.
דחיפה שבעצם הרסה את המצב.
דחיפה ששוב גרמה לפער להראות הגיוני, שוב היה נראה שהיא מצליחה בהכל.
ובעצם, היא היתה צריכה יותר מדחיפה, היא היתה צריכה שירימו אותה לרגע לגמרי. עד למעלה.
כי דחיפה קטנה שוב גרמה לה להסתיר את זה שהיא לא מצליחה.
היא הסתירה את עצמה האמיתית, היא למדה להיות הסביבה. היא למדה להסתדר עם הכל. ולזרום. רק לזרום. ולהיות כמו שהחליטו שהיא צריכה להיות. כמו שהכינו לה את החיים מראש.
בגלל השוני הזה, היא מעולם לא הרגישה שיש לה את המקום שלה.
אהבו אותה, תמיד אהבו אותה. תמיד היו לה חברות, תמיד היו אנשים מסביבה.
והיא מעולם לא הרגישה שיש לה את המקום שלה האמיתי. שבו היא תרגיש בנח להיות היא האמיתית.
והיא האמיתית היתה כל כך חסרה לה. היא היתה בוכה בלילות לכרית בלי סיבה, בלי למצוא את הסיבה.
היא הרגישה שרע לה ולא ידעה למה.
היא תמיד היתה מפוחדת.
היא נהיתה חסרת ביטחון.
היא פחדה מהכל.
היא פחדה מכל דבר שאולי יגלה לעולם כמה.. היא לא מה שהוא חושב.
ואז.. אז התחילה כיתה ט.
היא יצאה מהבית לפנימיה.
הקושי הלימודי גדל. מאד. אבל היא בכלל לא ראתה אותו, כי היא פתאום היתה חופשיה.
היא פרצה גבולות בלי סוף.
היא הלכה נגד העולם.
האולפנה שנאה אותה, לא העריכה אותה, לא עזרה לה בכלום.
הם לא ידעו שבעצם מה שהיא צריכה זה חיבוק ואפשרות להמשיך את החיים בדרך היחודית שלה.
שכן, היא עדיין שונה, היא תמיד תשאר שונה, אבל היא שונה בדרך שטובה לה. דרך שהיא אוהבת. דרלך שהיא בחרה בעצמה.
היה לה טוב חברתית. בנות הכירו אותה. אותה, לא את הסביבה.
היא יצרה לעצמה קבוצה של בנות שטוב לה איתן.
היתה לה תקופה מדהימה חברתית.
תקופה שהיא לא מפסיקה להתגעגע אליה.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שהיה לה את המקום שלה, שהעריכו אותה האמיתית.
היא פתאום הכירה את עצמה.
אבל ביחד עם זה היתה האולפנה. האולפנה שכעסה על הנסיון שלה להשתחרר.
שניסתה שוב, להחזיר אותה לקו התקין.
שאמרה לה שהיא מסוגלת. אבל לא משקיעה.
שהיא חכמה. אז למה היא לא מצליחה?
היו לה הכוחות להילחם בהם, באנשים שניסו להחזיר אותה אחורה. למקום שהיא היתה קודם.
אבל בשלב מסוים היא נגמרה. היא לא היתה מסוגלת יותר.
הם הראו לה בכל דרך אפשרית שהם לא מעריכים אותה, דאגו שהיא תפנים מעצמה שהם לא רוצים אותה שם.
היא נגמרה לאט לאט.
הדבר היחיד שהחזיק אותה היה חברות.
בשלב מסוים אפילו זה כבר לא. היא היתה מגיעה לשם, ונכנסת למיטה. וישנה. וישנה. וישנה.
בשלב מסוים היו בה איזה שהם כוחות. היא ברחה מהבית. היא הודיעה לאולפנה שהיא עוזבת ודי.
ההורים שלה תפסו אותה והביתה היא בסוף חזרה.
האולפנה העיפה אותה לכל הרוחות והוכיחה לה כמה היא שנאה אותה כל הזמן הזה.
הם לא עזרו לה אפילו טיפה בכל התקופה שהיתה אחר כך. והיתה קשה, כל כך קשה.
היא כעסה על ההורים שלה המון בלי סיבה. לא הצליחה לאהוב אותם.
היא כעסה על עצמה ופחדה להגיע לזמן שהיא חושבת לבד.
היא הרגישה שרע לה ולא ידעה למה.
אז כן, היא עדיין בהמון בלגן. זה יצר מצב שכרגע אין לה איפה ללמוד.
כן, יש לה עדיין כעסים שהיא לא יודעת מה המשמעות שלהם.
אבל היא מכירה את עצמה.
היא מעיזה.
היא חוצפנית, היא מסוכנת, היא נועזת.
אבל מותר לה.
כי ככה היא מלמדת את עצמה דברים שלא נתנו לה ללמוד בילדות.
היה לה מפחיד לגלות את כל זה.
אבל היא כל כך גאה בעצמה. היא גאה בעצמה שלבד. לגמרי לבד. אף אחד לא עזר לה. היא הצליחה לבנות את עצמה.
היא מרשה לעצמה לעשות דברים. כי היא עוד לא חוותה אותם מעולם.
היא מרשה לעצמה לכעוס על ההורים שלה.
אבל פתאום היא גם נותנת לעצמה לאהוב אותם.
תחושה שהיא לא נתנה לעצמה מעולם. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת ולא ידעה למה.
המון עוד מבולבל לה. לא הכל פתור. היא יודעת שזה לא הכל.
אבל היא יודעת חלק.
והיא נותנת לעצמה מקום שהיא לא נתנה לעצמה מעולם.
היא נולדה למציאות ורודה. שהרבה אנשים הרסו לאט לאט אפילו בלי לדעת,
(אין סיכוי שמישהו הגיע עד לכאן)
היא נולדה למשפחה שלמה, חמה ואוהבת.
רצו אותה ואהבו אותה.
היא נולדה למציאות ורודה.
החיים נועדו בשבילה ובשביל אנשים כמוה.
אין לה זכות להתלונן. היא נולדה למציאות שאנשים היו מתפללים אליה.
היא נולדה למשפחה אוהבת מאד,
משפחה שגם שונה מאד מהסביבה שלה. אחרת ושונה.
מגיל קטן, היא אחרת מהמשפחה שלה.
המשפחה שלה אחרת מכולם והיא אחרת מהמשפחה שלה.
היא אחרת מהכל.
היא אחרת מהעולם.
היא היא. ורק היא.
היא זוכרת את עצמה מתביישת להגיע בתחילת שנה ללימודים בכיתה ד. כי היא שונה.
היא לבושה שונה משאר הבנות שמסביבה. היא נמוכה בצורה קיצונית. היא אחרת, וואו כמה שהיא אחרת.
היא זוכרת גם את הקושי הלימודי שלה, היא חכמה. חכמה מאד. אבל מגיל קטן, היא לא מצפה למאה. אף פעם.
היא יודעת את החומר, היא משתתפת תמיד בשיעור, היא לומדת. והיא לא מגיעה לתוצאות האמיתיות שאמורות להגיע.
כולם מסביב תמיד עודדו אותה, אמרו לה שהיא מסוגלת, שאין סיכוי שהיא לא תצליח במה שהיא מנסה.
לימדו אותה שלהיות שונה זה טוב. שלהיות אחרת זה טוב.
ש"אנחנו אחרים, נכון. לא צריך להיות כמו כולם"
לימדו אותה שלהגיד "לכולם יש" זאת קללה.
ובאמת לכולם היה. ולה לא.
והיא לאט לאט למדה להסתיר. היא למדה שאסור להגיד שקשה לה.
היא למדה שאסור לה להגיד שהיא לא מצליחה, כי היא כל כך יכולה להגיע לתוצאות טובות, כנראה שהיא לא מספיק השקיעה.
היא היתה מראה לכולם ששמונים זה הציון שמתאים לה. שזה המאה שלה, למרות שהיא יודעת שאם רק היא היתה מקבלת קצת עזרה אז, היא היתה מקבלת בקלות מאה.
היא למדה להראות לכולם שהיא גאה בזה שהיא דוסית הרבה יותר מכולם. כי היא חייבת. אסור לה להגיד שלא טוב לה, שהיא לא מסתדרת עם השוני הזה.
בכיתה ז הכל נהיה קשה יותר. הרמה הלימודית עלתה, ואיתה הקשיים.
החברות נהיו חלק הרבה יותר משמעותי בחיים שלה והיה לה יותר ויותר קשה להיות אחרת מהם.
אז עזרו לה קצת בלימודים, אמרו שהגיוני שיש קושי בכיתה ז, זה שינוי גדול והיא רק צריכה קצת דחיפה. ובאמת נתנו לה דחיפה, דחיפה קטנה.
דחיפה שבעצם הרסה את המצב.
דחיפה ששוב גרמה לפער להראות הגיוני, שוב היה נראה שהיא מצליחה בהכל.
ובעצם, היא היתה צריכה יותר מדחיפה, היא היתה צריכה שירימו אותה לרגע לגמרי. עד למעלה.
כי דחיפה קטנה שוב גרמה לה להסתיר את זה שהיא לא מצליחה.
היא הסתירה את עצמה האמיתית, היא למדה להיות הסביבה. היא למדה להסתדר עם הכל. ולזרום. רק לזרום. ולהיות כמו שהחליטו שהיא צריכה להיות. כמו שהכינו לה את החיים מראש.
בגלל השוני הזה, היא מעולם לא הרגישה שיש לה את המקום שלה.
אהבו אותה, תמיד אהבו אותה. תמיד היו לה חברות, תמיד היו אנשים מסביבה.
והיא מעולם לא הרגישה שיש לה את המקום שלה האמיתי. שבו היא תרגיש בנח להיות היא האמיתית.
והיא האמיתית היתה כל כך חסרה לה. היא היתה בוכה בלילות לכרית בלי סיבה, בלי למצוא את הסיבה.
היא הרגישה שרע לה ולא ידעה למה.
היא תמיד היתה מפוחדת.
היא נהיתה חסרת ביטחון.
היא פחדה מהכל.
היא פחדה מכל דבר שאולי יגלה לעולם כמה.. היא לא מה שהוא חושב.
ואז.. אז התחילה כיתה ט.
היא יצאה מהבית לפנימיה.
הקושי הלימודי גדל. מאד. אבל היא בכלל לא ראתה אותו, כי היא פתאום היתה חופשיה.
היא פרצה גבולות בלי סוף.
היא הלכה נגד העולם.
האולפנה שנאה אותה, לא העריכה אותה, לא עזרה לה בכלום.
הם לא ידעו שבעצם מה שהיא צריכה זה חיבוק ואפשרות להמשיך את החיים בדרך היחודית שלה.
שכן, היא עדיין שונה, היא תמיד תשאר שונה, אבל היא שונה בדרך שטובה לה. דרך שהיא אוהבת. דרלך שהיא בחרה בעצמה.
היה לה טוב חברתית. בנות הכירו אותה. אותה, לא את הסביבה.
היא יצרה לעצמה קבוצה של בנות שטוב לה איתן.
היתה לה תקופה מדהימה חברתית.
תקופה שהיא לא מפסיקה להתגעגע אליה.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שהיה לה את המקום שלה, שהעריכו אותה האמיתית.
היא פתאום הכירה את עצמה.
אבל ביחד עם זה היתה האולפנה. האולפנה שכעסה על הנסיון שלה להשתחרר.
שניסתה שוב, להחזיר אותה לקו התקין.
שאמרה לה שהיא מסוגלת. אבל לא משקיעה.
שהיא חכמה. אז למה היא לא מצליחה?
היו לה הכוחות להילחם בהם, באנשים שניסו להחזיר אותה אחורה. למקום שהיא היתה קודם.
אבל בשלב מסוים היא נגמרה. היא לא היתה מסוגלת יותר.
הם הראו לה בכל דרך אפשרית שהם לא מעריכים אותה, דאגו שהיא תפנים מעצמה שהם לא רוצים אותה שם.
היא נגמרה לאט לאט.
הדבר היחיד שהחזיק אותה היה חברות.
בשלב מסוים אפילו זה כבר לא. היא היתה מגיעה לשם, ונכנסת למיטה. וישנה. וישנה. וישנה.
בשלב מסוים היו בה איזה שהם כוחות. היא ברחה מהבית. היא הודיעה לאולפנה שהיא עוזבת ודי.
ההורים שלה תפסו אותה והביתה היא בסוף חזרה.
האולפנה העיפה אותה לכל הרוחות והוכיחה לה כמה היא שנאה אותה כל הזמן הזה.
הם לא עזרו לה אפילו טיפה בכל התקופה שהיתה אחר כך. והיתה קשה, כל כך קשה.
היא כעסה על ההורים שלה המון בלי סיבה. לא הצליחה לאהוב אותם.
היא כעסה על עצמה ופחדה להגיע לזמן שהיא חושבת לבד.
היא הרגישה שרע לה ולא ידעה למה.
אז כן, היא עדיין בהמון בלגן. זה יצר מצב שכרגע אין לה איפה ללמוד.
כן, יש לה עדיין כעסים שהיא לא יודעת מה המשמעות שלהם.
אבל היא מכירה את עצמה.
היא מעיזה.
היא חוצפנית, היא מסוכנת, היא נועזת.
אבל מותר לה.
כי ככה היא מלמדת את עצמה דברים שלא נתנו לה ללמוד בילדות.
היה לה מפחיד לגלות את כל זה.
אבל היא כל כך גאה בעצמה. היא גאה בעצמה שלבד. לגמרי לבד. אף אחד לא עזר לה. היא הצליחה לבנות את עצמה.
היא מרשה לעצמה לעשות דברים. כי היא עוד לא חוותה אותם מעולם.
היא מרשה לעצמה לכעוס על ההורים שלה.
אבל פתאום היא גם נותנת לעצמה לאהוב אותם.
תחושה שהיא לא נתנה לעצמה מעולם. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת ולא ידעה למה.
המון עוד מבולבל לה. לא הכל פתור. היא יודעת שזה לא הכל.
אבל היא יודעת חלק.
והיא נותנת לעצמה מקום שהיא לא נתנה לעצמה מעולם.
היא נולדה למציאות ורודה. שהרבה אנשים הרסו לאט לאט אפילו בלי לדעת,
(אין סיכוי שמישהו הגיע עד לכאן)
