(@אישיות)
א. האמת היא שראיתי שהרב דרוקמן פרסם בעלון "לאורו" שיצא השבת על תורתו של הרב מאמר בשם "האם טעה הרב זצ"ל בחזונו?". נראה לי שחלק מהמקורות אני אקח משם (בינתיים לא הבאתי משם. זה היה אמור להיות החלק השני).
ב. אני לא בטוח שהבנתי במדוייק את הטענה שלך. את טוענת שאם הוא היה היום הוא בוודאי היה מתנגד למדינה בשל יחסה לדת? שאם הוא היה יודע אז שזה מה שייצא מתקומת האומה, הוא היה מתנגד?
או שאת טוענת שכבר אז, בימי כהונתו כרב ביפו ובירושלים, הוא התנגד קשות לתנועת הציונית החילונית?
ג. מה שאעשה עכשיו זה להביא קטעים של הרב ולנסות להסביר אותם. אני אביא בעיקר מהאגרות (אני משתמש עכשיו ב"שיח הראי"ה עם ביאור ורקע לאגרות של הרב דוד גבריאלי, ראש ישיבת "נווה דקלים").
ד. אני מניח שאני לא מחדש לך, אבל אני רק רוצה להזכיר מה היה המצב הדתי בקרב מתיישבי הארץ בזמנו של הרב קוק. (פה הייתי אמור לתת תיאור על המצב הדתי המזעזע שהיה בזמן הרב קוק).
ה. קטע מאגרת תקנ"ה:
"ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאף על פי שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מכל מקום אור-הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כלליות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ליקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם. ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה חס ושלום, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשם יתברך נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו ושל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע שרעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ברוך הוא... תלמידי חכמים כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כל הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו...".
פה מדבר הרב על "שני דברים עיקריים... שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם" (תחילת אגרת תקנ"ה). הדבר הראשון הוא הסגולה "החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה" (שם). זה "טבע הקדושה שבנשמת ישראל" (שם). חלק אלוקי שטבוע בנשמת ישראל.
הדבר השני הוא "הקליפה הבחירית", החלק ש"תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה". הרב אומר שמי שמצליח להבחין בעומק ולהפריד בין הטבע הסגולי לקליפה הבחירית, הם אלו שמחוייבים "לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם". אמנם אצל חלק מהפושעים נפסקת הסגולה כמו שאומר הרב בחלקה הקודם של האיגרת, אבל אצל דור עקבא-דמשיחא שהם "חמורו של משיח" כדברי הרב, "כמו חמור שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה... ומכל מקום יש בו בפנימיותו ענין-קדושה גם כן, שהרי הוא קדוש בבכורה... וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אף על פי שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד". הנשמות האלו, על אף סרחונם, מתגלה בהם הסגולה הישראלית. יש בהם טוב פנימי.
זה מה שמראה בבירור על יחסו החיובי והחד-משמעי לבוני הארץ בזמנו, שיחסם לדת היה לבוז. אני לא אומר שכשנצרך להרים צעקה, הוא לא עשה זאת. הוא עשה זאת, אבל זה תלוי מקרה ולא מיידי.
ו. חוץ מזה שהרב תמך בבוני הארץ פורקי העול, הוא ראה במהלך הזה חלק הכרחי בתהליך בניין האומה בארצה (פה הייתי אמור להביא מקורות).
ותכננתי לכתוב על זה שהם היו נחוצים ועל זה שהוא ידע שתהיה ירידה בדורות שאחריו, משום שאינם מחוברים למקור, והלאומיות שלהם היא מנותקת מהקב"ה.
בהצלחה!
א. האמת היא שראיתי שהרב דרוקמן פרסם בעלון "לאורו" שיצא השבת על תורתו של הרב מאמר בשם "האם טעה הרב זצ"ל בחזונו?". נראה לי שחלק מהמקורות אני אקח משם (בינתיים לא הבאתי משם. זה היה אמור להיות החלק השני).
ב. אני לא בטוח שהבנתי במדוייק את הטענה שלך. את טוענת שאם הוא היה היום הוא בוודאי היה מתנגד למדינה בשל יחסה לדת? שאם הוא היה יודע אז שזה מה שייצא מתקומת האומה, הוא היה מתנגד?
או שאת טוענת שכבר אז, בימי כהונתו כרב ביפו ובירושלים, הוא התנגד קשות לתנועת הציונית החילונית?
ג. מה שאעשה עכשיו זה להביא קטעים של הרב ולנסות להסביר אותם. אני אביא בעיקר מהאגרות (אני משתמש עכשיו ב"שיח הראי"ה עם ביאור ורקע לאגרות של הרב דוד גבריאלי, ראש ישיבת "נווה דקלים").
ד. אני מניח שאני לא מחדש לך, אבל אני רק רוצה להזכיר מה היה המצב הדתי בקרב מתיישבי הארץ בזמנו של הרב קוק. (פה הייתי אמור לתת תיאור על המצב הדתי המזעזע שהיה בזמן הרב קוק).
ה. קטע מאגרת תקנ"ה:
"ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאף על פי שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מכל מקום אור-הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כלליות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ליקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם. ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה חס ושלום, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשם יתברך נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו ושל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע שרעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ברוך הוא... תלמידי חכמים כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כל הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו...".
פה מדבר הרב על "שני דברים עיקריים... שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם" (תחילת אגרת תקנ"ה). הדבר הראשון הוא הסגולה "החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה" (שם). זה "טבע הקדושה שבנשמת ישראל" (שם). חלק אלוקי שטבוע בנשמת ישראל.
הדבר השני הוא "הקליפה הבחירית", החלק ש"תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה". הרב אומר שמי שמצליח להבחין בעומק ולהפריד בין הטבע הסגולי לקליפה הבחירית, הם אלו שמחוייבים "לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם". אמנם אצל חלק מהפושעים נפסקת הסגולה כמו שאומר הרב בחלקה הקודם של האיגרת, אבל אצל דור עקבא-דמשיחא שהם "חמורו של משיח" כדברי הרב, "כמו חמור שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה... ומכל מקום יש בו בפנימיותו ענין-קדושה גם כן, שהרי הוא קדוש בבכורה... וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אף על פי שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד". הנשמות האלו, על אף סרחונם, מתגלה בהם הסגולה הישראלית. יש בהם טוב פנימי.
זה מה שמראה בבירור על יחסו החיובי והחד-משמעי לבוני הארץ בזמנו, שיחסם לדת היה לבוז. אני לא אומר שכשנצרך להרים צעקה, הוא לא עשה זאת. הוא עשה זאת, אבל זה תלוי מקרה ולא מיידי.
ו. חוץ מזה שהרב תמך בבוני הארץ פורקי העול, הוא ראה במהלך הזה חלק הכרחי בתהליך בניין האומה בארצה (פה הייתי אמור להביא מקורות).
ותכננתי לכתוב על זה שהם היו נחוצים ועל זה שהוא ידע שתהיה ירידה בדורות שאחריו, משום שאינם מחוברים למקור, והלאומיות שלהם היא מנותקת מהקב"ה.
בהצלחה!
- לקראת נישואין וזוגיות