בלי תכנון וכו'.
זה מה שיצא.
למה אני משתף? שיישמר לי איפשהו.
מוזמנים להגיב.
ללכת.ללכת עד אין קץ.
בלי לחשוב יותר מדי.
לחשוב זה עסק למסתבכים.
פשוט להתקדם. להתקע בקירות. בעמודים. באמתויות. בדעות.
בשאלות נוקבות.
קודם להפעיל את הרגלים. אחרת הן תתנוונה!
שתלכנה במלא כוחן.
יותר מזה! שתרוצה.
ככה אני אדע שלא נשארתי תקוע.
עד.
עד שפשוט אתקע בהליכון אוטומאטי.
זה שמרגיש שאני זז בו רגיל.
שכאילו אני מתקדם כשלמעשה, כל 3 שניות אני מניח את כף רגלי בחלק יריעת הפלסטיק עליו כבר דרכתי.
מה זה משנה. העיקר שאני לא דומם.
מרגע זה ואילך- אזוז לכל חיי.
כאן ההבדל אם היה בי קצת שכל לקפוץ או אפילו לעקוף את ההליכון. לעקוף. להגדיל את כמות הצעדים בשביל להתקדם, בקו אוירי, אותו מרחק.
אבל עכשיו- העיקר שאני הולך. אפי' רץ. רק צריך מישהו עם קצת שכל שינתק בשבילי את ההליכון משקע החשמל הדוחף את המנוע, המנוע שמזיז את מצב רגליי אחורה. שינתק כבר! מישהו?