כל חיי דברתי חרש ושתקתי

דברתי חרש ושתקתי לך

אף פעם לא צעקתי או הרמתי קול

או נשאתי אומֶר על מילים שלך

ואך בקושי החיים דברתי אלם

שקשה לי וארד מעט ממך

ולא שמעתי את בכייתך בתלם

שירדת בו גם את ממש כשמך

ובעת והתחבקנו יחד

והלכנו כידידים אף אוהבים

אמרתי לך בקול וללא פחד

עוד לעד נהיה משולבים

ואת תוגתך אני כלל לא נגותי

ואם עת ידידות בחלת וגם סלדת

אוי לי ולכל מי שכמותי

עת שנאה ואת כמעט נדדת

אז אבכה בקול רעש בקול רם

איך אכזבתי אותך אהובה לעד

איך העזתי מבטי להפנות

להפנות כמלוא הנימה לצד

ואת סבלת אותי בבכי ועדיין

את בוכה תדיר ולחייך רטובות

ואין זה יעזור לבושת עדיים

לומר שלא מצאתי עוד כמותך טובות

ואם בין דמעות מביטות בי עינייך

אומר לך ואבכה על עצמי שאז הלך

שהוא היה רק ב"כאילו" , באמת

לא נשאתי אומֶר על מילים שלך

אני תוהה מה זה הרגש הזה.

יצור חי וחלקלק. מזדחל בתוכי מהגרון אל הבטן, מחליק באיטיות הלוך ושוב.

פחד. אולי פחד.

אני מפחד שאני כלום בשבילך. מגדלים פורחים באויר. שערה קטנה. אין בינינו כלום.

שמחר תשכחי אותי. חבר מצחיק. לא כלום. מפחד להציע לך כתף. את אפילו לא צריכה. או לא רוצה.

מפחד שאת כלום בשבילי. שמחר אני אשכח אותך. שמשהו ימחק אותך.

אובדן. זה מרגיש כמו אובדן.

זה איננו. את אינך. אני אינני.

יש בינינו אינסוף שחור. לא קיים דבר. אני מחייך אלייך. מגוחך.

יש לי חור. יש בי חלל. אין לי מה לעשות עכשיו.

טירוף. זה אוכל אותי, הטירוף.

אני בוער מבפנים. אין לאן לברוח.

את בכל מקום. בכל זמן. מחייכת אלי מהמראה. מהכיור.

משתוקק לקצת שקט, נשימה. איני יכוח חהירגע.

לא משתחרר. מועקה. אני רוצה לשבור.

אני רוצה לטרוף לצעוק.

משהו משוגע שירטיט. אותך.

כמוני.

ביי

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק

בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)

עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא

וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר

מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ

גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי

עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

הוא נפל לאחור

שערו התמזג עם חולות

ועיניו הפקוחות

מעולם לא היו כה כחולות

כששמים ירדו לקראתו

לשמו היה צליל של

מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה

כך בדיוק 

הוא היה.

נער חלום

איש של אמת

איכותי ויפה וענוו

לא מאמינה

לא ייתכן

שהוא מת.

לאחר 120

משתוקקת לפגוש

את אמי, את אבי ושלוש חברות, 

מגיעים בשמחה לקראתי

ואותך

בארי.

“ביירון, עשית את שלך!”

עובד יישר את המשקף העגול על אפו הבולמוסי והביט בטיפות המים שניתכו בעוז על הרחוב הריק.

“אם מחר יגיע,” אמר ועצר לחשוב, “אם יגיע היום של המחר, מי יודע מה יקרה? אמרו בחדשות שמחר אלו הולכות להיות הכמויות הכי הכי קשות.”

כמה טיפות סוררות ניתזו מאדן החלון הפתוח למחצה ופגעו באפו, מותירות אותו לח וקריר. עובד זינק לאחור בבהלה.

“אם לא הולכים ככה רחוק, כמו שאני,” אמר אל החדר הריק, “שטיפים של מים נקבל, אמאל’ה!”

הוא נשאר על עומדו זמן מה, וכשהרגיש בטוח יותר, התקרב אל החלון בשנית, מיישר את המשקף על אפו שוב.

“מה זה הכמויות האלו? ביירון, תפסה אותנו חזק ביירון.”

הוא שמע את השם שניתן לסופה כמה פעמים בחדשות, ומאז היא קיבלה אישיות וצורה רוחנית מיוחדת. הוא שלף את האייפון עשר מהכיס והביט בשעון שבחלקו העליון של המסך בדאגה.

“רק שיהיה טוב, רק שאני אגיע בשלום לעבודה.”

אכן, המשמרת שלו עמדה להתחיל בעוד ארבעים דקות, והוא חיכה בקוצר רוח שביירון תירגע ותנוח.

“ביירון, עשית את שלך!” קרא ביתר שביעות רצון ויישר את גבו הכפוף.

הגשם הזכיר לו שיר ישן, אבל הוא לא הצליח להיזכר בדיוק איזה, אז הוא ניסה להתחיל לשיר בתקווה שייזכר בהמשך תוך כדי שירה.

“רעמים וברקים… נשמעים כמו… כמו…”

לא, זה לא נשמע נכון. כדאי לנסות שוב, הפעם במנגינה אחרת.

“רעמים וברקים בלילות הקרים… וביום הקר… בום טראח!”