כן,
בכיתי.
בכי סתמי כזה.
שנגמר אחרי 5 דקות.
אבל הכי לא סתמי בעולם.
וואו.
בכיתי.
אחרי שנים שלא הצלחתי.
שגם אם רציתי הכי בעולם,
הדמעות היו עצורות בפנים.
הלב שלי כבר לא עומד בעומס.
ואז הדמעות פורצות.
אבל לא,
את צריכה להיות חזקה.
את צריכה לעצור את הדמעות.
אסור לך לבכות.
לבכות זו חולשה.
לא לבכות.
רק לא לבכות.
אבל כן, אני רוצה לבכות.
לבד.
בעצם ביחד.
עם ריבונו של עולם.
עם השם יתברך.
עם אבא.
שיראה את הדמעות שלי.
לזעוק אליו מתוך הדמעות.
אבא קשה לי.
אבא עמוס לי.
אני לא יודעת מה קשה לי.
אני לא יודעת מה כואב לי.
אבל זו עובדה.
אני צריכה למצוא את הדרך לשחרר.
אחרת אני אקרוס.
אבא אני לא נרדמת בלילות.
מרוב מחשבות.
ועוד מחשבות.
ועוד.
ואז אני עייפה.
ונשברת מכל דבר קטן.
לא מצליחה להתרכז.
וזה גרוע.
זה מייאש.
זה מתסכל.
ועוד מעט חודש ארגון אבא.
איך אני אמורה לעשות את זה?
אני קורסת כבר עכשיו.
אז איך אני אמורה להתחיל עכשיו חודש?
אבא אין לי כוח.
אבא אני רוצה שתתן לי כוח.
כל כך רוצה!!!!!!!
אני צריכה.
חייבת.
כי כבר נגמרתי.
כי הלב שלי פשוט לא עומד בזה.
אשא קולי אל שמיים.
מלבד התפילה לא נותר לי דבר.
אבא אני צריכה אותך הכי כאן לידי.
אבא אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי.
ככה סתם.
אבא טוב.