שני דברים:
דבר ראשון - דברים שכתבי בעבר לקראת פסח:
אז קנית כבר בגד או תכשיט? - לקראת נישואין וזוגיות
השנה אולי המצב יותר קשה ומורכב - אבל אני לדעתי חשוב לדאוג לעצמינו.
דבר שני, שני טקסטים שפורסמו ע"י אבינועם הרש. הטקסט השני הוא תגובה לראשון.
באופן אישי, הם גורמים לי לחשוב על היחסים שלי עם המשפחה שלי, עם הסובבים אותי - ועל האפשרויות שלי להתמודד עם המצב הקיים. לבחור מה לעשות.
וזה התחבר לי עם מה שכתבתי בשרשור ההוא.
#1
"היי אבינועם.
לקח המון זמן להחליט שאני רוצה ללכת על זה ולכתוב לך ומקווה שהדברים באמת יובנו כפי שרציתי ולא יילקחו למקומות אחרי
בוא נדבר רגע על הסטטיסטיקה של הכאב:
בתור מישהי שמבלה את רוב היום שלה בעולם הביטוח, אני אלופה בניהול סיכונים.
אני יודעת לחשב הסתברויות, אני מרוויחה מספרים שגורמים לאנשים להרים גבה, ויש לי פוליסה לכל צרה שלא תבוא.
אבל יש "אירוע ביטוחי" אחד שכמה שלא אהפוך אותו, אין לו באמת כיסוי או פרמיה ואין לו שום סוכן שיכול להציל אותי ממנו:
אני מדברת למי שלא הבין עד עכשיו על 'ליל הסדר'.
עוד לא כתבתי אז הנה:
אני בת 45 ובשפה של "הביצה" שנטשתי מזמן, אני כבר לא נחשבת 'פרויקט' אלא יותר 'השקעה' שהמניה שלה לא מבוקשת כמו שהייתה פעם...
עצוב? תדפדפו. אני כבר לא שם.
אלו החיים שלי ואני שמחה בהם בכל רגע ורגע מחדש. רק אל תרחמו עליי.
יש לי חברות מהאולפנה שהם כבר סבתות ויש להם חיים עלובים.
יש לי חברות שמתחזקות זוגיות רעילה רק בגלל ה'מה יגידו'.
אז באמת, תשמרו את הרחמים שלכם למישהי אחרת.
אבל עדיין אני שונאת את ליל הסדר. מתאבת בדם...
אני שונאת אותו בכל נימי נפשי.
בזמן שכולם מחפשים חמץ בארונות, אני מחפשת מקום להחביא בו את הלב שלי כדי שלא יתפורר לי מול הפרצופים המרחמים.
עד לפני חמש שנים, הייתי ה"חיילת" המצטיינת של החג:
הבת המסורה.
הורים היו לוחצים, עושים לי רגשי של "מה, תהיי לבד?" ו'את לא באמת רוצה לפרק את המשפחה שלנו עד שכולם כולל כולם מגיעים נכון? את יודעת שזה החמצן שלנו...".
ואני, תמימה שכמוני, הייתי מגיעה ומתייצבת בבית הילדות שלי, רק שפתאום הבית הזה נהיה צפוף מדי.
לכולם היו חדרים. לאחים הקטנים שלי, לאחיות שלי, לנשים שלהם.
ולי? לי הייתה הספה בסלון. קראת טוב. הספה בסלון.
אני, שהייתי אז בת 40 הייתי מוצאת את עצמי ישנה ליטרלי בסלון.
כותבת ועדיין בלתי נתפס בעיניי.
תנסו רגע לדמיין אישה בת 40, מנהלת בכירה בביטוח, שיושבת בישיבות דירקטוריון, הולכת לישון בפיג'מה בסלון כשמסביב לה פרושים מזרונים של אחיינים שמרטיבים בלילה או בועטים מתוך שינה.
הזיה? טוב, לא בבית של ההורים שלי.
ויודע מה הכי צרם לי?
וואלה זה לא הפריע לאף אחד מהאחים או לאף אחת מהאחיות שלי.
העובדה שאחותם הבכורה, הרווקה, מתכלבת והולכת לישון בסלון ששעון השבת מכבה את האור בשלוש לפנות בוקר ורעש מטורף וכולם שם ואני צריכה ללכת לישון במקום המרכזי של הבית כאשר בכל רגע נתון הבעלים של האחיות הקטנות שלי עוברות שם ואני עם פיג'מה ואולי לא מתאים לי שהם יראו אותי ככה...
אז העובדה שההזיה הזו ממש לא הפריעה לאף אחת...זה פשוט גמר אותי. לגמרי.
אני זוכרת שכל ליל הסדר הזה חשבתי לעצמי:
תגידו יחבורת מופרעים, באמת זה מפריע לכם שאני מושפלת בצורה כזו?
ובכן...מסתבר שלא.
ומה לא עשיתי?
ניקיתי כמו מטורפת אחרי כולם, שטפתי כלים מתי שהנשים הפרינססות של האחים שלי לא נקפו אצבע, הורדתי מהושלחן, הכול.
ממש 'סיפורה של שפחה'. רק שברוב תמימותי לא הרגשתי שפחה.
כאילו ברור שעשיתי את זה לגמרי מרצוני. באהבה. בלב שלם.
בלי מרמור ובלי כלום.
באמת. הייתי ה"דודה המגניבה". זאת שלוקחת את כל הילדים לסיבוב בגינה כדי שהנשים של האחים שלי – ילדות בנות 25 עם מטפחת מעוצבת ועיניים עייפות – יוכלו לנוח צהריים.
עד שהגיע ה"פרצוף".
זה היה בערב חג אחד:
אחי הקטן, זה שפעם הייתי מחליפה לו חיתולים, ביקש ממני "רק לשעה" לשמור על הילדים שלו. הם היו מופרעים, באמת. ואני הייתי גמורה.
אמרתי לו, בפעם הראשונה בחיי:
"לא, אני צריכה רגע לעצמי". וראיתי את אשתו.
ראיתי את המבט שהיא תקעה בו. מבט שאומר: 'נו, באמת, גם ככה היא פה לבד, מה כבר יש לה לעשות?'
באותו רגע משהו בי נשבר. הבנתי שאני לא "דודה אהובה", אני שטיח. שטיח יקר, איכותי, אבל שטיח.
כשהודעתי להורים שלי בשנה שאחרי שאני לא מגיעה, כמו שכבר כתבתי הם הפעילו עליי את כל המניפולציות מהגדות של פסח:
"הכיסא שלך יהיה ריק", וכמה אחים הגדילו לעשות שציינו בפניי ש"אמא בוכה".
אבל הייתי איתנה. אמרתי להם: "אני לא הולכת לסבול יותר כדי ששלחן החג שלכם ייראה שלם בתמונות".
והאמת? שנמאס לי גם לנדוד בין הבתים ולהיות מוזמנת בכל פעם למשפחה חדשה:
נמאס לי מהצעות ה"חסד".
נמאס לי מהתחושה הזאת שמישהו עושה לי טובה כשהוא מזמין אותי, "הרווקה המבוגרת", לשבת אצלו בקצה השולחן ולשמוע דברי תורה על זוגיות וגאולה.
אז שנה אחת עשיתי את הסדר לבד בדירה שלי עם היין הכי יקר שיש, עם האוכל הכי טוב, ועם שקט שהיה רועש מדי.
מאז, החלטתי על אסטרטגיה של הישרדות: הדחקה.
אני לוקחת שבועיים חופש, אורזת מזוודה, ועפה. הכי רחוק שאפשר:
תאילנד, סקוטלנד, ניו זילנד. איפה שלא יודעים מה זה מצה ואיפה שאין לאף אחד מושג שחסר לי חלק מהפאזל.
כן, אני יודעת שאני בורחת. אני יודעת שאני חיה בהכחשה מטורפת.
אבל זו הדרך היחידה שלי לשמור על השפיות. אם אני לא אדחיק, אני לא אשרוד.
ברוך השם, אני מסודרת כלכלית ואני יכולה להרשות לעצמי את המלונות הכי טובים בעולם.
אבל בתוך הלובי המפואר בבנגקוק, כשמגיע ליל הסדר, אני מוצאת את עצמי בוהה בתקרה ושואלת למה בכלל כתבתי את הפוסט הזה, כאילו הרי אני כבר מזמן "לא בעניינים".
אולי כתבתי את זה כדי להזכיר לכם, אלו שיושבים מסביב לשולחן העמוס, שיש אנשים שפשוט לא מרגישים חלק מהגאולה הכללית הזאת.
יש אנשים שעדיין הולכים במנהרה חשוכה, והם לא רואים שום אור בקצה, גם אם הקריירה שלהם נוצצת.
כן, אני אישה מצליחה. כן, יש לי משמעות בעבודה. אבל אני עדיין רוצה להיות אמא.
אני עדיין רוצה להיות רעיה. אני עדיין רוצה שמישהו יחכה לי שאני נכנסת לבית שלי מעבר לקירות דוממים.
שיקבל את פניי ביציאה מבית הכנסת ונלך ביחד. כמו שתמיד חלמתי.
כמו שתמיד אחלום.
כל עוד זה לא קורה, הכיסא של ה"בן החמישי" – זה שאפילו לא יודע לשאול, או זה שכבר נמאס לו לשאול – ימשיך להיות ריק.
אז כשאתם שרים "לשנה הבאה בירושלים", תחשבו לרגע עלינו. אלו שנמצאים בגלות פרטית בתוך גאולה שלמה.
ואולי, אולי הגאולה שלי השנה היא לא החתונה (שעדיין לא הגיעה), ולא הילד (שעדיין מחכה בתפילות). אולי הגאולה שלי היא היכולת להפסיק להתנצל.
להפסיק להרגיש "פחות" כי הכיסא שלי ליד השולחן המשפחתי לא נראה כמו הכיסא של אחותי הקטנה.
אני רוצה להאמין שבאיזשהו מקום בעולם, בתוך כל הטיסות והמלונות והקריירה והמספרים, יש "סדר" שגדול ממני.
שיש מישהו שרואה את הדמעות שלי בשדה התעופה ורושם אותן בספר הזיכרונות של הגאולה הפרטית שלי.
אז לכל ה"בנים והבנות החמישיים" שקוראים את זה מהדירה המבודדת שלהם או מהלובי של מלון בחו"ל:
אל תתנו לאף אחד לגרום לכם להרגיש שאתם מחוץ למחנה.
אז נכון שאני מצד אחד 'בורחת' אבל מצד שני אני באמת מאמינה שהלילה הזה הוא שלכם לא פחות משל אלו עם הסטים של הכלים היוקרתיים והילדים בבגדי לבן.
כי אני מאמינה שבסוף, בסוף גאולה האמיתית מתחילה כשמפסיקים לחכות למישהו שיציל אותנו, ומתחילים להאמין שאנחנו שווים את כל הטוב הזה – גם כשאנחנו לבד.
ואם כרגע, במצב הזמני הזה ואני מאמינה שזה מצב זמני ושהשאלה היא לא 'אם' אתחתן אלא 'מתי' אתחתן...אלוהים רוצה אותי ככה והוא שם אותי בעולם הזה עדיין רווקה. לבד.
אז כנראה שיש סיבה למהלך הזה.
אין לי באמת מושג למה ואני שיא הכועסת עליו בעולם...אבל בכל זאת, אני מאמינה במקום כלשהוא שיש מישהו שמשגיח ומסדר ומנהל כאן את הדברים והמישהו הזה לא עובד בשבילי. מה לעשות.
ואולי בשנה הבאה אני כבר לא אצטרך לברוח.
אולי בשנה הבאה אני אפתח את הדלת למישהו, והפעם זה לא יהיה רק לאליהו הנביא.
בינתיים, אני לוקחת איתי את הלב השבור שלי לדיוטי פרי לשמח את עצמי בכמה בשמים וכל מיני דברים שגורמים לי להרגיש טוב. מה לעשות, יש לי חולשה לשופינג...
אומרים שגם שם, בין כל המותגים, אפשר למצוא קצת חירות.
ואולי, אולי עד לפסח הבא, אשתף אותך שמצאתי את הנסיך שלי.
כי כל עוד זה תלוי בי, שום דבר בעולם לא יגרום לי להאמין שהמציאות הזו בעזרת ה' תקרה ותגיע גם אליי.
חשבתי אם לשלוח לך פרטים ושתפרסם אותי אבל אז הבנתי שכרגע, הכי מדויק לי זה פשוט לשחרר כי לא בא לי כל הטיול לחשוב 'מי ראה אותי?' ו'כמה יפנו אליי'.
כרגע אני הולכת להחזיר לעצמי את כל המשאבים שהלכו לי על הדייטים
יאללה, בדרך לנתב"ג לטיסה לניו יורק. שיהיה לכם חג שמח ומאחלת לכל אחת למצוא את הגאולה האישית והייחודית שלה
יעל"
#2
"יעל יקרה,
קראתי את המילים שלך, והלב שלי פשוט נחמץ.
באמת.
לא בגלל המקום שבו את נמצאת – הרי בסוף, כולנו באותה סירה של חיפוש וציפייה:
אני בת 48 לצורך העניין והפסקתי כבר לפני שנים לספור את הדייטים שלי אלא בעיקר בגלל התחושה שעולה מהפוסט שלך, כאילו האופציה היחידה שנותרה היא "לברוח" כדי לא להתמודד.
אני כותבת לך את המילים האלו מתוך המון אהדה, ענווה ואכפתיות ובלי גרם של שיפוטיות.
אני פשוט חושבת שיש עוד דרך או פתרון אחר שמאפשר להישאר כאן, בבית, ולחגוג את החירות שלנו באמת.
אני רוצה לספר לך מה אני עושה כבר כמה שנים, למרות שבניגוד אלייך יעל, אני לא יכולה להגדיר את עצמי כרווקה שמרוויחה סכומי עתק בהייטק או בקריירה במקצוע חופשי:
ברוך ה' לא חסר לי כלום. אבל אני מחנכת, כבר המון שנים במערכת ומוצפת בסיפוק ומשמעות.
אני חייבת להתנהל באופן מחושב עם הכסף שלי למרות שאני מרוויחה באופן מכבד, אלא שהנושא הזה של "ליל הסדר" מספיק חשוב לי כדי שאחליט להקצות לו את המשאבים הכי משמעותיים שלי:
את הזמן, את הכסף, ובעיקר את הלב.
לפני כמה שנים קיבלתי שתי החלטות חשובות בעקבות שבת נוראית שעברתי בבית של ההורים שלי:
באמצע הארוחה שתי הכלות של האחים הקטנים שלי התחילו לדבר על בחורות רווקות מבוגרות ובנוכחותי, אחת מהן אמרה לי בלי למצמץ בכלל:
"את יודעת מה הבעיה שלך? זה שאת בררנית. אני חושבת שאם תפסייק להיות בררנית כל כך, תוכלי להתחתן הרבה יותר מהר".
הבחורה יכולה להיות אחיינית שלי. היא קטנה ממני באיזה כמעט עשר 11 שנה.
תגידי ייצורה! מי את ומה את שתדברי אליי כה? מה את מבינה מהחיים שלך ובעיקר, איך אחת שהתחתנה בגיל 19 תטיף לי מוסר על רווקות מאוחרת?
באותו רגע שאלתי את אח שלי:
"ואתה מתכוון להמשיך ולסתום את הפה כמו חתיכת דביל כשאשתך מדברת אליי ככה?".
והוא...פשוט המשיך לבהות בי כמו עגל עם חיוך...דבילי.
תקשיבי יעל, אני לא צוחקת ולא מגזימה.
מרוב עצבים לקחתי את הכוס יין שלי, שפחתי אותה על האשה המטומטמת הזו ויצאתי מהבית, לא מבינה איך אף אחד, אבל אף אחד מהמשפחה שלי לא מצא לנכון להעמיד את האינפנטילית הזו על מקומה!
ובאותו רגע ידעתי. אני איתה לא מתכוונת לעשות שוב את ליל הסדר. לא יהיה.
אז קיבלתי את ההחלטה:
הגיע הזמן לקחת את החיים שלי בידיים.
אני לא מחכה שיזמינו אותי, אני לא יושבת בפינה ומחכה שמישהו ירחם עליי או ימצא לי כיסא פנוי.
ואני בחיים לא אלך למקום שהוא לא מדויק לי אבל ברמת גימור של סכין יפנית.
אז אני מארחת אצלי בבית, יחד עם החברות הכי טובות שלי שעוזרות לי בהכול.
בנינו לנו מסורת – אנחנו מזמינות כמה רווקות ורווקים חמודים ומקסימים, חברים, מכרים, מכרות והכול קורה ברוח טובה, אינטימית, בשמחה ובגובה העיניים.
לפעמים יש גם גרושים או גרושות. היה ליל סדר אחד עם אלמנה ויש גם את החברה המדהימה שלנו שהיא אם יחידנית. כולם מגיעים וכולם שמחים ומצפים להגיע.
כי בסדר שלנו אין שיפוטיות ואין ביקרותיות יש רק פסטיבל גדול של לבבות ונשמות והמון המון ביחד וכיף.
לפעמים הדירה שלי קצת קטנה מדי בשביל להכיל את כל החלומות שלנו, אז אנחנו יצירתיות:
פעם אחת שכרנו דירה גדולה יותר, לפעמים Airbnb והגענו למסקנה שאם אנחנו מתארגנים בזמן אז תמיד נמצא פתרונות לוגיסטיים כי כשיש רצון, הקירות מתרחבים.
נכון, זה המון טירחה, אני לא אשקר לך:
לעמוד שעות במטבח, לקנות, לעצב, להכין. אבל אני עושה את זה בשמחה עצומה משתי סיבות עיקריות.
הראשונה היא אובייקטיבית:
פשוט כיף לי. נעים לי להיות עם אנשים שאני בוחרת בפינצטה.
וסליחה, באמת שיסלח לי אלוהים, אבל יש לחלק מהאחים הקטנים שלי נשים שאני פשוט לא מסוגלת לסבול... (והנה עוד סיבה למה תכתוב רק את שמי הפרטי ללא שם משפחה)
בערב הזה, אני לא צריכה להנהן בנימוס מול הערות עוקצניות או מבטים מרחמים.
כשאני שולטת בסיטואציה ומזמינה את האנשים שאני רוצה, אני מוקפת באנשים שרואים אותי באמת.
הסיבה השנייה, והיא העמוקה יותר, היא שאני אוהבת את זה שאני היוזמת:
אני אוהבת לקחת בעלות על החיים שלי. זה פתרון יצירתי שהוא ממש לא "מתקרבן", אלא להפך – זו העוצמה הכי גדולה שיש.
זו היכולת להגיד: "אלו החיים שלי, וגם אם הם לא נראים כרגע כמו התמונה בפרסומות, אני אהיה המלכה של הערב הזה".
יעל, ליל הסדר שלנו הוא לא "סעודה". הוא חוויה שנמשכת עד ארבע לפנות בוקר. אמיתי.
כל אחת וכל אחד שמגיע תורם משהו:
חלק מבשלים, חלק מביאים רעיונות, דברי תורה, שירים, קטעי קריאה.
יש לנו כמה בחורים שמביאים יין יוקרתי במיוחד, כזה שפותחים רק ברגעים של התעלות.
עבורי, זה אחד הפסגות של השנה.
אני כותבת לך כי אני מאמינה שהפתרונות להישאר בארץ, להרגיש שייכת, מתחילים בשינוי של הגישה ותפיסת העולם. זה לא קל, אבל זה אפשרי.
בסוף, יקרה, תמיד כדאי לזכור את המשפט שמלווה אותי כל הרווקות:
"הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא בחירה".
הכאב על הלבד הוא שם, הוא אנושי, אבל הסבל – התחושה של הקורבן שחייב לברוח – זה משהו שאנחנו יכולות לשנות.
עכשיו יעל, בשביל שלא תגידי שאני רק יודעת לכתוב ו'להטיף', הנה שלוש נקודות פשוטות שחברה טובה שגם היא הייתה פעם רווקה לימדה אותי וזה בעצם כל הסוד.
אני מאמינה שזה ממש 'יעשה לך סדר 
':
1. מודל ה Potluck סעודה שיתופית.
אל תנסי לבשל לבד. החוק הוא פשוט:
את נותנת את הגג ואת המנה העיקרית, וכל אורח (או זוג חברות) אחראי על "תחנה". אחד על הסלטים, אחד על היינות (והשקעה ביין זה קריטי!), ואחד על הקינוחים. תאמיני לי שזה יהפוך לכם את הטרחה לחגיגה משותפת כבר מההכנות.
2. תוכן מחוץ לקופסה.
בכדי שזה לא יהיה עוד 'מור אוף דה סיים' של ארוחת ערב, מחליטים על נושא:
כל אחד חייב להביא קטע קריאה, שיר או שאלה שמעסיקה אותו סביב המושג "חירות".
כשהתוכן מגיע מהמשתתפים, הסדר נמשך עד לפנות בוקר בלי שבכלל תשימו לב.
3. ניהול רשימת מוזמנים בפינצטה.
זה הסוד הגדול. אל תזמיני מתוך "לא נעים".
תזמיני אנשים שאת באמת רוצה לשמוע מה שיש להם להגיד.
שעושים לך טוב על הלב. שיש להם קארמה טובה עלייך. שכיף לך לראות אותם וכיף לך לשמוע אותם וכיף לך להיות איתם.
השילוב של חברות טובות עם כמה "פנים חדשות" (הבחורים החמודים שתהילה הזכירה) יוצר דינמיקה מנצחת שאין בסדר משפחתי רגיל, שם חייבים להיתקע עם כל מי שלא רוצים, כולל הטיפוסים הרעילים.
אם את בכל זאת תרצי לעשות את ליל הסדר בארץ, לאבינועם יש את המייל שלי, פשוט תכתבי ונשמח לארח אותך.
את נשמעת כמו אחת שהיינו בוחרות לנו בפינצטה...
יאללה אחותי, לא אברך אותך שיעבור בקלות, כי אנחנו לא רוצות שיעבור.
אנחנו רוצות לשהות בו, לנשום אותו לספוג אותו.
בהערכה רבה ובחיבוק
תהילה.
תוצאה של הרבה כאב
תודה