עמונה. כבר עברה שנה.
כלום לא זז.
ארצנו היתה לנוכרים.
מגרשים ככה אדם מהבית שלו.
לראות סירטונים ופשוט לבכות.
המחשבות חוזרות.
ככה הפקרתי.
לא באתי לעזור, והעיקר עכשיו אני בוכה.
לא איכפת לי מהארץ.
כל אחד בתור נער צריך לעבור גירוש.
לבנות את האידאולוגיה שלו מהצד של ארץ שנקנית ביסורים.
אני זוכר את אותו יום.
הייתי בישיבה, ובכלל לא למדתי.
ובמקום ללמוד שמעתי רדיו.
ובכיתי.
ישוב מגורש ואני נשאר בבית?!
לפעמים אני לא במקום שאני אמור להיות.
כשילד בכיתה ד' אומר על משטרה "ימח שמם" זה מגעיל,
אבל אני מבין אותו.
ילדים שריסקו להם את החיים.
ילדים שניכנסו בכיתה ד' לפנימיה.
שנה לעמונה ואף אחד לא שם לב.
אם חס ושלום יהיה עוד פינוי, אני מגיע!!
וגם לכל ההפגנות.
למרות שזה לא משפיע כלום בפועל.
נכון. אני יודע.
אבל להבין שנתתי לדבר כזה לעבור בשתיקה, זה יותר גרוע.