הייתי היום בדרך לבית,
ועברתי ליד מכונית שהייתה מותנעת בלי נהג,
וממש נלחצתי שהשאירו שם תינוק לבד,
אז הצצתי מהחלון, וראיתי תינוק!
(יש לציין לפנייכן שהחלונות היו כהים ולא ראיתי הכי טוב...)
כולי בפאניקה פותחת את הדלת של האוטו,
מתה מפחד שקרה משהו לקטן,
קיצור אני פותחת את הדלת ומסתבר שהוא ישב על אמא שלו, ואני פשוט לא רואה טוב
והיא כזה: צריכה משהו?
ואני: וואיי סליחה ממש! חשבתי שהתינוק לבד כאן!
חשבה כנראה שאני פסיכופטית שפותחת דלתות של אנשים זרים
רגע שלם
רגע שלםשילוב אהבה עזה לילדים ותכונות מרוקאיות דאגניות
עברי אנכי
עד עלות השחר.אחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
