היום: כ' בסיון - הצום שהשתכח

בכ' בסיון ד'תתקל"א קהילת בלוא בצרפת נהרגה כולה על קידוש השם בעקבות עלילת הדם הראשונה בצרפת.

, כ' בסיון תשס"ו



בכ' בסיון ד'תתקל"א, 26 למאי 1171, קהילת בלוא (BLOIS) בצרפת נהרגה כולה על קידוש השם בעקבות עלילת דם, הראשונה בצרפת, ובעקבות מאורע זה קבע רבינו תם את יום כ' בסיון ליום צום, לקהילות צרפת אנגליה וחבל הרינוס.

רבינו אפרים מבון, פייטן ופוסק מאותה תקופה, כותב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלוא, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת "עלינו לשבח" בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "שתחילתה הכנעה ופחד, וסופה אמיצה וגיבורה".

את יום הצום בכ' בסיון קבלו כל יושבי צרפת ואנגליה ליום הספד ותענית ע"פ מאמרו של ר"ת שכתב: גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה כי יום כפורים הוא.

ימים אחדים אח"כ נפטר רבינו תם לעולמו. תלמידו ר' חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושת כהונה (תוס' כתובות ק"ג:). כנראה נפטר רבינו תם מצער החורבן של קהילת בלוא.

במשך השנים השתכח הצום בכ' סיוון אך עם גזירות ת"ח-ת"ט הוא חודש, כזכר לפרעות אלו ולחורבן שהביאו.

גזרות ת"ח ת"ט -הוא כינוי לפרעות אכזריים ורצח המוני של יהודים בשנים 1648-1649 למיניינם, במהלך התקוממות הקוזאקים והחקלאים הפיאודלים של דרום אוקראינה כנגד הממלכה המשעבדת, פולין, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע".

במאה ה-16 סופחה אוקראינה לפולין, והקוזאקים האוקראיניים שימשו כחיל הספר של פולין להגנה מפני פלישה מצד הממלכה העות'מאנית ו/או הטטרים מדרום מזרח. בתמורה לשירותם קיבלו הקוזאקים שכר ואוטונומיה דתית-מצפונית.

פולין באותה תקופה הייתה ממלכה פאודלית, כלומר, שטחי המדינה חולקו בין אצילים שיכלו לעשות באחוזותיהם ככל העולה על רוחם, ובלבד שישלמו מיסים למלוכה. האצילים מינו חוכרים, ששכרו מהם אחוזות, כפרים וכיוצ"ב והיו אחראים על גביית המיסים באותו אזור; רבים מהחוכרים היו יהודים, וככאלה נתפסו כשליחי האצילים ואויבי האיכרים.

כשהחלה הממלכה הפולנית לאבד מהכנסותיה, הועלו המיסים, והשנאה לגובי המיסים עלתה. בנוסף, בשל הקשיים הכלכליים, הגבילה פולין את האחריות הצבאית ואת האוטונומיה של הקוזאקים. צומצם מספר החיילים וקצינים פולניים הוצבו מעליהם, ונעשה ניסיון לכפות על הקוזאקים את האמונה הקתולית (הקוזקים נמנו על מאמיני הכנסייה היוונית אורתודוקסית).

הקוזאקים, שסבלו מההגבלות החדשות, הציבו למלך הפולני דרישה לחופש דת, לפטור מתשלום מיסים, ולאוטונומיה; המלך סירב, ובשנת 1647 (ת"ח לספירה היהודית) מרדו הקוזאקים. המורדים חברו לעות'מאנים לטטרים ולוולכים, אויביה המסורתיים של ממלכת פולין, והחלו לנוע לכיוון וורשה. במהלך התקדמותם צרפו אליהם את האיכרים האוקראינים המדוכאים, והמרד לבש צורה של מחאה עממית וכוון נגד האליטה הפולנית - המלך והאצילים.

המרד, שהחל כהפיכה עממית כנגד שיטת המשטר הפאודלית והכיבוש הפולני, הופנה גם כנגד היהודים, משום שנתפסו כנציגי המשטר -- ובהמשך, איבד המרד את אופיו המקורי והפך לסדרת פרעות כנגד יהודים באשר הם יהודים.

הפרעות התאפינו באכזריות יתר הן מצד הקוזקים הפורעים והן מצד העם הפולני, שאמנם בחלקיו נלחם בפורעים אבל שש להסגיר את היהודים לידיהם. הפרעות כללו התעללות ביהודים חיים ובגופות המתים, הרג תינוקות, אונס נשים ונערות, עינוי ורצח הורים למול עיני ילדיהם וילדים למול עיני הוריהם, מכירה של יהודים רבים לעבדות ועוד.

בספר "יוון מצולה" מאת הרב נתן נטע בן משה הנובר, המתעד את המאורעות, מסופר על זוועות סאדיסטיות קשות, ובלשון המחבר:

"קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד' מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים" ("יְוֵן מצולה", פרק ד').

בפרעות נרצחו, על-פי ההערכות, מעל 100,000 יהודים, ונשרפו ונחרבו כשליש מהקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה. הפרעות נחשבות כאסון שגבה את מספר הקורבנות היהודים הגדול ביותר מאז מרד בר כוכבא, וכאירוע מעצב בתולדות עם ישראל בכלל ובתולדות האנטישמיות בפרט.

רבים מהיהודים נשבו במהלך הפרעות, ויהדות העולם התגייסה כדי לשחררם בכסף. פדיון שבויים זה קירב את קהילות אשכנז וספרד. עם זאת, יש הטוענים כי הפרעות הכינו את הקרקע לתנועת השבתאות שהחלה זמן קצר לאחר מכן.

"אולם, לא בכל מקום נטבחו היהודים כצאן. בלבוב הגנו היהודים על חלק מחומת העיר, כשהם חמושים נשק, גרזנים וחרמשים, ואמנם בעיר זו ניצלו היהודים, כשהשלטון העירוני סירב להסגיר את היהודים. כן אירע גם במקומות אחרים, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל בהגנה ובקרב. בפשמישל, קאמינץ-פודולסק, בוצ'אץ', חלם ומקומות אחרים סייעו הלוחמים היהודים בהדיפת המתקוממים. עדי ראיה, מספרים על תותחנים יהודים במספר ניכר, על יהודים מזוינים ברובים ובאבק שריפה ועל מעשי גבורה בקרב, שעוררו אף התפעלות מצד הגויים. אך על כולם עלה חלקם של היהודים בקרבות על העיר טולצ'ין הנצורה, ובוודאי היה שם עולה בידם להדוף את הפורעים, לולא הסגירם ה"בעל ברית" הפולני".
(קידוש ה' בגזירות ת"ח-ת"ט, מרדכי אליאב, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך).

בעקבות הפרעות בוטלה האוטונומיה היהודית בפולין ונפגע מעמדם האזרחי של היהודים.

על הקורבנות של שנות ת"ח-ת"ט נתווספו עוד הרוגים רבים בשנים שלאחר מכן, כשפולין הייתה נתונה בהשתוללות דמים של הצבאות השונים.

במאורעות אלה נהרגו גם אלפי פליטים מן השחיטות של ת"ח-ת"ט, שחשבו כי מצאו מפלט במרחקים, וכן נספו אלפים בדרכים ברעב ובייסורים או במגיפות. גם בהריגות שבפולין רבתי הוצע ליהודים להציל את חייהם ע"י המרת הדת. אך רק אחדים בחרו בדרך זו. עשרות אלפים מבני ישראל העדיפו למות במיתות משונות, מאשר לנטוש את אמונתם בה'. רבבות דחו כל הצעה לשמד, והלכו לקראת המוות בשקט נפשי, בקיימם את מצוות קידוש השם. החורבן עלה על כל המשוער, והקיץ הקץ על קהילות אין-ספור.

וכך מקונן אחד מבני הדור: "פולין העדינה, הקדומה לתורה ולתעודה, למיום סור אפרים מעל יהודה, חתום תורה בלמודה, ועתה גולה וסורה. שכולה וגלמודה".

ובהתכנס נציגי שארית הפליטה לכנס "ועד ארבע ארצות" בלובלין בשנת ת"י (1650) תיקנו תקנות רבות למען פליטי החרב.

באותו מעמד תיקנו גם "תענית ציבור לכל מדינות פולין ביום עשרים בחודש סיוון לדורות, בו ביום שנעשו הריגות נמירוב כידוע לכל, שהייתה קהילה ראשונה שמסרו עצמן להריגה על קדושת השם זכותם יעמוד לנו, והשם ינקום דמם" (יוון מצולה).

צום כ' בסיוון נקבע כזכר לחורבן הגדול, וכל בית ישראל באשר הם שם קיימו קיבלו עליהם את דבר הצום, כאות להזדהותם עם יהדות פולין הדוויה וכזכר-עד לפורענות ולחורבן.

אך לא רק יום זיכרון נקבע לדורות. ראשית כל צריך היה לתת את הדעת על פדיון השבויים, ואף קיבוצי יהודים רחוקים ביותר ראו את עצמם מחויבים להשתתף בקיום מצווה גדולה זו. עוד בשנת ת"ט החלה פעולה מאורגנת לשם גיוס הכספים, ויהודים לא חסו על כל מחיר שנדרש, כדי לגאול את אחיהם מן העבדות.

בליטא הוטל על כל קהילה וקהילה להירתם בעול מצוות פדיון שבויים; באיטליה, בגרמניה ובהולנד נקטו בצעדים ממשיים כדי לשתף עצמם בעזרת-אחים. שליחים מיוחדים יצאו לגיוס הכספים ולאחר מכן לפדיון השבויים, שמהם הגיעו אפילו עד אסיה המרכזית! קהילות ישראל נענו בעין יפה, ואכן נפדו רבבות שבויים, מהם גם במחיר גבוה ומופרז.

אף בשטחים אחרים הוכח רגש-האחווה שבבית ישראל. קהילות ליטא קיבלו על עצמן לפרנס אלפי פליטים שגורשו או ברחו לשם. זרם הפליטים למאותיו ולאלפיו נתקבל באהבה ובמסירות נפש ברומניה ובמורביה, באוסטריה ובגרמניה, בהולנד ובאיטליה.

אלפים השתקעו בארצות שונות, כשהקהילות המקומיות עושות את כל אשר ביכולתן, כדי להקל על היקלטותם. לאמסטרדם הגיעו מאות פליטים באניות. בעיר הנמל המבורג שבצפון גרמניה נוסדה קהילה של יוצאי פולין, וכן בבלגיה, בצרפת ובאיטליה. הפליטים, שרידי החרב, השתרשו עד מהרה במקומות חדשים, גרמו לשגשוגן הכלכלי של הקהילות ואף הגבירו את קול התורה.

"ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם בתוך אחינו בית ישראל, גמלו עימהם חסד גדול... היטיבו עימהם באכילה ושתייה ולינה ובמלבושים ובמתנות יקרות לכל אחד לפי חשיבותו, ועושין להם גם שאר טובות, וביותר בארץ אשכנז עשו יותר מכדי יכולתם" ("יון מצולה").

יהודי אירופה סעדו וסייעו בידי הפליטים, והללו גמלו להם טובה והעשירו את נפשם והעמיקו את יהדותם של אחיהם שבמערב ודרום. נוסדו מרכזי תורה חדשים, ובמקום הישיבות ובתי המדרש שעלו בלהבות אש, צמחו אוהלי-תורה חדשים, ושוב נשמע קול-יעקב ביתר עוז וביתר דביקות.

אם בגזירות ת"ח-ת"ט, שנמשלו ל"חורבן שלישי", נתגלו מעשי גבורה מפוארים ונעלים, ומקדשי השם לאלפיהם היו לאות ולמופת לדורות הבאים אחריהם עד דור השואה הגדולה, הרי מן הדין גם לציין את הגילויים המופלאים של תחושת האחווה והליכוד הפנימי, בהיחלץ כל בית ישראל לעזרת האודים המוצלים. בתוך הזעזוע הגדול בעטיין של מוראות החורבן בלט הליכוד של פזורי ישראל באשר הם שם, והוכחה לעיני כל שותפות הגורל של בית ישראל.

הגזירות הנוראות וליכוד שבטי ישראל הגבירו את הכמיהה לציון, את האמונה המשיחית והפיחו מחדש את התקווה בגאולה הקרובה. גילויי הגבורה של מסירות הנפש וקידוש השם מזה וגילויי האחווה והליכוד הפנימי מזה, חישלו את בני העם היהודי במלחמת החיים וכסמלים לדורות הורו את הנתיב להמשך הקיום של העם, לקראת ההתגשמות של חזיון הגאולה.