אריאל וארנון
אריאל וארנוןצילום: נועם ארנון

אריה אריאל הוא סבה של תמר אריאל הנווטת הדתיה שנהרגה בנפאל, אך מלבד זאת יש לו מה להוסיף על אחת החידות הגדולות של העם היהודי.

אביו של אריה אריאל, אברהם רינדפלייש, היה בעל מפעל לסנדלים, ואותם היה עושה מעורות עזים לבנות. בכל שנה בקיץ היה האב מגיע לחברון כדי להצטייד בחומר גלם למפעל שלו. באותם ימים, בשנות ה-30, היה האב מתארח אצל הקהילה היהודית המקומית.

פרק לא ידוע כל כך בתולדות הקהילה היהודית בעיר האבות נרשם בחמש השנים שבין תרצ"א לתרצ"ו  (1931–1936), שבהן נעשה ניסיון לחדש את היישוב היהודי בעיר אחרי פרעות תרפ"ט, ניסיון שתם עם גירושם של בני הקהילה אל מחוץ לעיר.

בריאיון מצולם סיפר אריאל לארנון כי באחד מביקוריו בחברון עם אביו, הגיעה למקום משלחת ארכיאולוגית בריטית שהתכוונה לצאת למערת המכפלה, והאב החליט שהוא מצטרף אליהם. ערבי אחד ניסה לעצור אותם, שהרי באותם ימים יהודים לא הורשו להיכנס אפילו למתחם המערה שמעל האדמה ונעצרו במדרגה השביעית, לא כל שכן לחלקים התת-קרקעיים, אולם האב נהג באסרטיביות מספקת והצליח להיכנס יחד עם בנו.

"עלינו במדרגות", מספר אריאל, "ואחר כך ירדנו בפנים במדרגות; ירדנו – אינני זוכר אם זה קומה אחת או שתי קומות למטה, אבל אני זוכר שאמרו: אלה הם קברי האבות. היה קבר אחד בכניסה למטה שהיה מוצב בעמידה, והאנגלי שהסביר על מערת המכפלה אמר שנראה שזה קברו של אדם הראשון.
הייתי ילד קטן. לא יכולתי לאשר או לא לאשר אבל נהניתי מעצם העובדה שאני נמצא בקברי האבות. הלכנו אִתם כל הזמן, וכאשר הם גמרו את הסיור יצאנו יחד אתם. הערבים בחוץ אמנם חיכו לנו, אבל כשראו שאנחנו בתוך הסיור לא עשו שום דבר".

את המערה עצמה מתאר אריאל כך: "המצבות היו קשתות כאלה, בדומה למה שאתה רואה היום בקברי אבות ובקברים בהרים. הם לא היו עם צבע ולא היו מקושקשות, היה בטון פשוט מסויד או משהו כזה. אך היו חדרים נפרדים לפי הזוגות. זה לא היה אולם שכל האבות היו בתוכו, אלא היו חדרים, או כוכים, ואנחנו הלכנו מחדר לחדר לראות את זה. היו כניסות לכוכים ושם ראינו את הקברים".

אם ניקח בחשבון שזו עדות שמעיד אדם על מה שראה לפני כמעט שמונים שנה, כשהיה נער צעיר, הרי שקשה מאוד לסמוך על עדות כזו. עם זאת, הכלל בהיסטוריה אומר שכאשר ישנה מציאות של 'אופל המקורות' - כלומר אין מספיק מידע - הרי ש'הזמין הוא האמין'.

ארנון מציין כי הדברים האמורים כאן מקבילים לתיאור של ג'ק סקלאן. "על פי שלושה תיאורים דומים מתקופת המנדט הבריטי אפשר לקבוע בוודאות גבוהה למדי כי היה פתח כניסה ממפלס הרצפה, במקום כלשהו ליד 'מצבת אברהם', למערכת מדרגות שהובילה אל חלל תת-קרקעי שבו נראו מצבות. נראה שבזמן כלשהו נחסם פתח זה ונסתם, והחלק הזה של המבנה כוסה ברצפה כפולה, הקיימת בו עד היום. כיום, לצערנו, אי אפשר לערוך מחקר ולמצוא את מקומו של הפתח".

עוד מציין ארנון כי "תיאור זה הוא יוצא דופן בכך שאינו מספר על אולם אחד ובו מצבות אלא על חדרים אחדים. קיומם של כמה חדרים עולה גם מתיאורים אחרים. מכל מקום, כניסת יהודים בהזדמנויות נדירות יחד עם נציגים בריטים, דומה לתיאורו של ג'ק סקלאן".

הערבים, מעניין לציין, לא נכנסו עם סקלאן ורינדפלייש, אך נראה שכן נכנסו פעם אחת בעבר, למרות הפרסומים על אמונות שונות הרווחות בקרבם בדבר הגורל הצפוי למי שנכנס למערה. אריאל טוען שהבריטים צילמו במקום, אך צילומים ורישומים כאלו לא מוכרים כעת. ארנון מבטיח כי הנושא ייבדק, וכן ייאספו נתונים על כניסות נוספות לאזור התת-קרקעי של מתחם המערה, במסגרת מחקר שהוא עורך בנידון.

אריאל מספר כי כאשר הגיע למערת המכפלה אחרי שחרורה במלחמת ששת הימים, הבין מיד שהמקום שבו הוא נמצא אינו המקום שבו ביקר בילדותו, שהיה למעשה החלק התת-קרקעי של המתחם.

בין אם הפרטים בעדות זו מדויקים ובין אם לא, רוח הדברים העולה מהם מחזירה אותנו למציאות הכואבת שבה אנו חיים, שלקדושים שבמקומותינו, אף שהם נמצאים תחת שליטה יהודית מלאה, אין לנו יכולת לגשת בחופשיות, לא כדי לחקור וגם לא כדי להתפלל, ואף על פי שנרכשו בכסף מלא ככתוב בפרשת השבוע.

פורסם לראשונה בעולם קטן. לרכישת מנוי לחצו כאן