ה' הוא המלך

הקב"ה אוהב אותנו, מצפה שנכיר במלכותו הנעדרת ונפעל להשבתה. הרב שמואל טל מבהיר את גישתו ומתייחס גם לתגובת הרב יואל קטן.

הרב שמואל טל , ל' בניסן תשע"ו

הרב שמואל טל
הרב שמואל טל
צילום: יח''צ

במאמר זה אנסה בע"ה להבהיר יותר את עמדותיי, ומכלל דבריי יהיה ניתן לקבל תשובות לכל טענותיו הענייניות של הרב יואל קטן שליט"א. בחרתי שלא להגיב לטענות הלא ענייניות שבמאמרו.

ברצוני לחזור ולהקדים שבגלל שדעתי היא כרגע חריגה ושונה מהמקובל בציבור הדתי לאומי, היא מצריכה נכונות להעמיד בסימן שאלה תפיסות שאדם מורגל ומושרש בהן, וזה לא קל ופשוט, הן מצד האדם עצמו והן מצד היחס של הסביבה אליו.

אני מזמין את הקורא להצטרף לבירור מהמקום הכי אמיתי שלו. כך בכל מקרה ובכל מסקנה שאליה הוא יגיע, הוא יזכה להיכלל בכלל דורשי ה' בכל ליבם,  ויזכה לשמח את ה' בכך.

א. השאלה העיקרית היא האם מדינת ישראל היא "מלכות ה' עם חסרונות זמניים" או שזו "מלכות אחרת" שמהווה שלב בתהליך הגאולה כמו שהנציבות הבריטית היוותה שלב בתהליך הגאולה. 

טענתי שהיא אמנם שלב יותר מתקדם משלב הנציבות הבריטית, והיא גם מועילה הרבה יותר לתהליך הגאולה מהנציבות הבריטית, אבל היא לא שונה ממנה מהותית, והיא לא נעשית בגלל זה "מלכות ה'". וממילא הקמתה של המדינה לא יכולה להיות זאת שמבטאת את השבת מלכות ה' על עמו, שעליה לפי הבנתי אנחנו אמורים לחגוג.

ב. "המלכות האחרת" יש לה דינמיקה ועוצמה משל עצמה. היא לא רק מלכות ה' לא מושלמת. יש לה תרבות, יש לה גיבורי תרבות, ויש לה מסרים מאד עוצמתיים וחזקים שמעצבים את המשתייכים אליה.

האמירה הרוחנית והחינוכית שמזהה את המלכות הזאת עם מלכות ה' גורמת לכך שנוצר בפועל בלבול נורא של הרגשת השתייכות לשתי המלכויות גם יחד. נוצרת בהכרח נאמנות כפולה לשתי המלכויות, שגורמת, אצל הנוער בוודאי אבל גם אצל המבוגרים, לאימוץ נורמות תרבותיות, חינוכיות, אמונות ותפיסות, שמנוגדות ביודעין ושלא ביודעין לנורמות של מלכות ה' ותורתו הקדושה.


ישנם מוסדות יוקרתיים וחשובים במרכז הארץ שמחזורים שלמים שלהם לא נשארים דתיים; ישנם ישובים וקהילות שכמעט כל הנוער שלהם אינו נשאר דתי. המספרים הרשמיים מדברים על כ-25 אחוז חילון גמור ועוד כ-30 אחוז דתיים לייט.
ולכן יש קשר ישיר בין התפיסה הזאת ובין תופעת החילון המואץ שקורה היום. זה שהדור הצעיר שוקע בתרבות השלטת זה בגלל שהוא מתחנך לראות עצמו שייך למלכות שיוצרת אותה.

זה שגם בגולה יש חילון אינו סותר כלל את הטענה הזאת. גם שם לדאבוננו בקרב ציבור יהודי גדול קיימת היטמעות בקרב התרבות השלטת וממילא הדור הצעיר נסחף אליה ומתחלן.  

ג. המחשבה שקיימות "עדיין" בעיות בחינוך ושהנוער "עוד מעט" אמור להגיע לתפיסה החינוכית הנכונה היא לענ"ד אשליה מתוקה שאין לה שום בסיס במציאות. ואף להיפך: הבעיות רק מחריפות והולכות. ישנם מוסדות יוקרתיים וחשובים במרכז הארץ שמחזורים שלמים שלהם לא נשארים דתיים; ישנם ישובים וקהילות שכמעט כל הנוער שלהם אינו נשאר דתי.

המספרים הרשמיים מדברים על כ-25 אחוז חילון גמור ועוד כ-30 אחוז דתיים לייט. אלו מספרים שלא היו כלל לפני שנים לא רבות (גם אם המספרים הללו לא מדויקים, לצערנו, הם בוודאי נכונים כמגמה).

הסיבה לכך היא שהנוער היקר שלנו נמצא במצב בלתי אפשרי של קריעה פנימית נוראה בגלל ההשתייכות הסותרת למלכויות הסותרות. התעצמות הטומאה שמייצרת החברה החילונית, והלחץ הגובר והולך להיות חלק אינטגרלי מהחברה החילונית, רק גורמים לקרע הזה להחריף יותר ויותר.

הלחץ הזה בא הן מתוך הציבור שרוצה יותר ויותר להיות שייך ולהתערות בציבור החילוני, והן מהחברה החילונית שדורשת את ההשתלבות הזאת במקביל. ולכן קצב החילון רק גובר והולך.

העובדה שהגבולות בין המלכויות מטושטשים לחלוטין, גם גורמת שבקלות יחסית הבחור או הבחורה עוברים מ"מצב בנט" ל"מצב איילת".  

ד. טענתי המרכזית היא שלא יתכן שיהיו מלכויות סותרות משמשות בו זמנית תחת אותו כתר. דהיינו, שהמלכויות הסותרות יוצרות בהכרח סתירה בנאמנות הפנימית למשתייכים אליהן. לטענתי העיקרית הזאת לא התייחס הרב יואל קטן שליט"א בכלל.

בהקשר הזה הוא רק ציין שהיו גם בעבר שיתופי פעולה שונים "בין מלך חשמונאי מתיוון ליד ראש הסנהדרין, ריש גלותא חילוני לצד ראש ישיבה 'גאון', ראש קהל חצי-מתבולל לצד רב העיר". מה הראיה מהדוגמאות הללו?

באמת במציאות כשהיה מלך מתייוון זו היתה צרה גדולה, ובאמת רבים חללים הפילה. ריש גלותא בדרך כלל היה אמנם בתפקיד חילוני אבל הוא היה כפוף רוחנית לראש הישיבה, ולא היה שום בלבול ושום ספק לקהל מה הכיוון הרוחני ומה הכיוון התרבותי שהוא צריך לנהוג בו. זו היתה מעין חלוקת תפקידים אבל לא ניגוד תרבויות וזהויות. גם בעתים הנדירים יחסית שהיה ראש קהל חצי מתבולל הוא בדרך כלל לא היווה אלטרנטיבה רוחנית לרב העיר.

ובאמת באותם מקומות שאכן נפרצה החומה, וההנהגה החילונית השתלטה, נאלצו יראי ה' כפי מידת יכולתם להקהל (תרתי משמע) ולעמוד על נפשם ולבנות לעצמם הנהגה עצמית בלתי כפופה. גם כשהדבר לא התאפשר (כפי שגם היום במידה רבה זה לא מתאפשר) היה ברור לכל שלומי אמוני ישראל ששיתוף הפעולה הוא אילוץ טכני לגמרי, אבל הם לא ראו את ההנהגה החילונית כהנהגה שהם חוגגים על הקמתה וקיומה.

ה. הדוגמאות שהבאתי בתחילת דבריי לנזקים העצומים שנגרמו מקיומה של המדינה לא באו אלא רק לציין את זה שהגישה למדינה צריכה להיות מורכבת. בהתאם למה שכתבתי קודם במאמרי הראשון, שכל דבר שמקדם את תהליך הגאולה הוא חיובי וכל דבר שמפריע הוא שלילי, ציינתי במפורש ובהדגשה שבמדינה יש גם צדדים חיוביים וגם צדדים שליליים.

גם אם הדוגמאות הללו לא היו מדויקות ולא היו מוחלטות כפי שהצגתי אותן, אין הן משנות את עיקר הטענה שיש כאן מציאות מורכבת, וממילא לא ניתן לזהות את שתי המלכויות כמלכות אחת. ולכן הדיון דלהלן בסעיפים ו-ח הוא דיון שולי שנוגע לגופם של הדברים עצמם אבל לא לגופו של הענין. וגם מי שלא מסכים עם הקביעות שנאמרו בו, אינו צריך לשלול בהכרח את עיקר טענתי.   


אם אנחנו חותרים להקמת מלכות ה' (כמובן אך ורק בדרכים חוקיות ובדרכי נועם!) המטרה צריכה להיות ברורה. ואי אפשר להגיע אליה אם לא מוגדר לנו ולבנינו באופן הכי ברור מי אוהב ומי אויב למלכות ה'.
ו. זה שהיה וישנו תהליך חילון גם בחוץ לארץ וגם לפני עלייתו לשלטון של ראש הממשלה הראשון, אינו סותר את זה שהוא וחבר מרעיו היו גורמים ישירים לתהליך החילון הנורא שאולצו לעבור יהודי המזרח וצפון אפריקה ויהודי תימן. ותהליך זה היה בכפיה שהתאפשרה מכוח המכשיר השלטוני רב העוצמה שהם קיבלו לידיהם בהנהגתם את המדינה.

והמימדים של התופעה קורעת הלב הזאת היו עצומים והגיעו למאות אלפים. אפילו בזמן אנטיוכוס לא קרה כדבר הזה. עיקר ההתייוונות היה מרצונם של המתייוונים להתייון. ניסיונו ליוון בכוח את שארית הפליטה שלא הסכימה להתיוון אכן לא צלח לאורך זמן.

גזירותיו לא התקיימו אלא רק כשנה אחת בלבד (התחילו בתחילת חורף ג'תקצג, 167 לספה"נ, וכבר בהמשך השנה פרץ מרד החשמונאים), והחזיקו במידה מוגבלת עוד שנתיים עד טיהור המקדש בחנוכה ג'תקצו.

ז. הטענה שגם אם הם לא היו עולים לארץ הם היו נעשים חילוניים בארצות מוצאם או שגם אם לא היו כופים עליהם את השמד הרוחני שכפו עליהם, הם היו משתמדים מעצמם, היא זלזול בוטה והכפשה חמורה של כל יהודי המזרח וצפון אפריקה ויהודי תימן. אבל גם אם הדבר היה נכון, אין זה משנה.

אם ראובן גנב דבר לשמעון, אין זה מוריד מחומרת מעשיו, גם אם הדבר היה נגנב בסוף משמעון בדרך אחרת.  

ח. טענתי שהאקדמיה והתקשורת מהוות אימפריות של כפירה וטומאה המחטיאים את ישראל בקנה מידה עצום, וזה גם מכוחה של מדינת ישראל. זה שרוב האקדמיה והתקשורת מורכבת מאנשים חילוניים אינו סותר לכך שהכלים הללו מקבלים את עיקר כוחם ותקציבם מהמדינה, וקיומה הוא זה שמאפשר את הפצת הכפירה והטומאה שלהם.

הבאתי את הנתון הזה כדוגמא נוספת, מצערת לצדדים שליליים שיש במדינה. אגב, גם זה, כקודמיו, נתון שהתרגלנו אליו ולכן הוא לא מזעזע אותנו כפי מידת חומרתו.

ט. כתבתי שמזמן בית שני לא היתה מציאות של הנהגה חילונית ששלטה על יראי ה'. זה שהיו גם בעבר הנהגות חילוניות אינו סותר לכך שהתחדשה במדינה מציאות שלא היתה, שיראי ה' מוכרחים להיות כפופים לשלטון והנהגה חילונית, ואין להם אפשרות לבחור בהנהגה ושלטון עצמי תורניים. זוהי מציאות חדשה שהיא שינוי מהותי מהתקופה הקודמת, ואיננו שמים לב לכך מספיק.

בתקופת הגלות לא היו יראי ה' מוכרחים להיות כפופים לשלטון והנהגה חילונית. בדרך כלל היתה להם האפשרות לבחור בקיום אוטונומי שאינו כפוף להנהגה החילונית. וגם אם היה מקום שבו השלטון האוטונומי היה מסור בידיים חילוניות, היתה אפשרות לבחור לחיות בקהילה שבה השלטון האוטונומי הוא בידיים תורניות.

כל עוד השלטון הכללי היה שלטון של הגויים, היה ברור ליהודי שהוא חי בגלות והמלכות איננה המלכות שלו, וכפיפות האוטונומיה היהודית בפני השלטון הגויי היא חלק מקללת הגלות. אבל כאשר השלטון הכללי הוא שלטון של יהודים אלא שהם מתכחשים לה' ולתורתו, יש בזה בלבול גדול, ויש בזה מימד של חילול השם גדול, שעם ה' ויראי ה' נשלטים על ידי מרשיעי ברית מקרב עמם, ושהייצוג הרשמי בעולם של הנהגת ישראל מסורה בידי כופרים ומכחישי מלכות ה'.

תמיד היה ברור לכל העמים שגדולי ישראל וכל הנוהים אחריהם הם הם עם ה' והם המייצגים של אלוקי ישראל. והיום יודע העולם שאמנם יש "דתיים" בקרב עם ישראל, אבל מהותו והנהגתו וגילויו בפועל של ישראל בעולם היא התקיימותו בלי זיקה ובלי שום מחויבות לה' ולתורתו.    

הגאוה היהודית בנאמנות לתורה ולשלטון התורה האוטונומי היתה כוח אדיר שאיפשר לנו להתמודד עם הרוחות שנשבו סביבנו. כשיהודים סבלו חרפה ובוז ואפילו גזירות פיזיות הם ידעו שיש להם את ההשתייכות היהודית המובהקת שלהם לאדמו"ר ולקהילתו או לרב ולקהילתו או לחכם ולקהילתו.

זה כמובן לא בא במקום הצורך להתמודד עם הרוחות הזרות עצמן ועם הניסיונות שהם הביאו בכנפיהן, אבל לפחות היה ברור מי אוהב ומי אויב. היום זה לגמרי לא ברור. אם אתה רואה בהנהגה החילונית הקיימת את ההנהגה שלך, לא רק במובן הטכני אלא גם במובן המהותי, אזי אתה נעשה מבולבל לגמרי כפי שציינתי.

האלטרנטיבה לראות בהנהגה הקיימת סוג של שלטון "אחר" שצריך לחיות בצלו, היא אלטרנטיבה שיש בה קושי גדול והיא דורשת הרבה תעצומות נפש. ואם לא מודעים לקושי הזה ולא מתחנכים אליו, קשה מאד להחזיק מעמד בכך.

י. השוויתי בין המדינה החילונית ובין שלטונו של הנציב העליון הרברט סמואל. אני לא בא להשוות בזה בין מידת התרומה שתורמת המדינה לתהליך הגאולה ובין מידת התרומה שתרמו לכך הבריטים.

הדגשתי לא אחת שברור שיש הבדל גדול בין המלכויות והמדינה תורמת הרבה יותר. ובאמת זה אומר שאפשר וצריך להיות "יותר" שמחים כי תהליך הגאולה הולך ומתקדם. אבל הטענה שלי היתה מהותית: "יותר" זה לא סיבה לראות את המלכות הזאת כמלכות ה'. המלכות הזאת היא מלכות "אחרת". ואין כאן רק ענין סמלי בעלמא, כי כפי שהדגשתי ואני חוזר ומדגיש שלדיוק הזה יש משמעות קריטית ליכולת שלנו להתמודד עם כל האתגרים שהיא מציבה.

ויתירה מזו, דוקא למען חיזוק תהליך הגאולה כל כך היה חשוב שנדע באופן ברור: מי המלך?! זו הסיבה שטבענו את הסיסמה: ה' הוא המלך! אם אנחנו חותרים להקמת מלכות ה' (כמובן אך ורק בדרכים חוקיות ובדרכי נועם!) המטרה צריכה להיות ברורה. ואי אפשר להגיע אליה אם לא מוגדר לנו ולבנינו באופן הכי ברור מי אוהב ומי אויב למלכות ה'.

רק כך נוכל לבדל עצמינו מהרוחות הזרות ונוכל להכין את עצמינו ואת כל הכלים הנדרשים מאיתנו להקמת מלכות ה'. רק כך גם נוכל באמת למשוך אלינו בהמוניהם את אחינו בית ישראל שעדיין רחוקים מתורה ומצוות. אם אנחנו חלק מהמלכות הקיימת, אז הם לא רואים בנו אלטרנטיבה של ממש לדרך שבה הם חיים. אבל אם היינו רואים את עצמינו כמקימי "מדינת ה' שבדרך", אז היינו יכולים להוות מבשרים של מציאות חיים אחרת שה' עומד במרכזה והתורה היא החוקה שלה.

יא. אכנס כאן במעט הרחבה לדברי הרמב"ם בענין מלכות חשמונאי, כיון שזה מקור שרגילים לצטטו בהקשר הזה, שלא בצדק לדעתי.

הרמב"ם כותב בהל' חנוכה (פ"ג הל' א, ג): "בבית שני כשמלכו יוון, (1) גזרו גזירות על ישראל, (2) וביטלו דתם, (3) ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; (4) ופשטו ידם בממונם, (5) ובבנותיהם; (6) ונכנסו להיכל, (7) ופרצו בו פרצות, (8) וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה - עד החורבן השני וכו'. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתם מליל חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל", עכ"ל.

דהיינו, שהיתה צרה גדולה לישראל בזמן מלכות יוון, שכללה את 8 הסעיפים של הגזירות והצרות שהרמב"ם מונה. והחשמונאים הושיעו את ישראל וביטלו את כל הסעיפים הללו. וזה עיקר הנס וזאת הסיבה שבגללה נקבע הנס וההלל וההודיה. ואת זה אנחנו גם מזכירים בתפילת על הניסים.

איזכור העובדה שחזרה המלכות לישראל מאתים שנה איננו בא להסביר מדוע קבעו את ההלל וההודיה. הלא ברור שבאותה שעה שבה נקבעה תקנת ההלל עדיין לא ידעו שהיא תחזור מאתים שנה.

הרמב"ם רק מסביר בזה שהתשועה לא היתה אפיזודה חולפת ולא היה מאורע זמני שהתבטל במהירות כשם שהוא בא במהירות. כי הגזירות הללו נוצרו כשמלכה יוון, ועתה נוסדה מלכות שהחזיקה מעמד מאתים שנה עד החורבן, והיא קיימה את הישגי הישועה שהושיעו החשמונאים את ישראל לאורך זמן רב.

ולכן עובדה זאת של החזרת המלכות לישראל לא מוזכרת בתפילת על הניסים. כי היא לא הסיבה העצמית לקביעת ימי החנוכה ולהבעת מהות השמחה וההודיה שבחג, אלא היא רק מוזכרת כנימוק שמאפשר לראות בניסים שקרו ניסים קבועים לאורך זמן רב שלא שבו כלעומת שבאו.

ואף אם נאמר שהחזרת המלכות לישראל היא כן אחת מהסיבות להלל והודיה, סוף סוף אין היא אלא רק אחת מתוך כמה סיבות שקיומן הוא זה שהצדיק את תקנת ההלל. אבל אין שום ראיה שקיומה בפני עצמה בלי קיומן של הסיבות העיקריות האחרות, מצדיק אף הוא את קביעת ההלל וההודיה.

ויתירה מזו. אפילו מלך שנמשח על פי נביא אם הוא אינו הולך בדרכי התורה והמצווה – אינו נקרא כלל מלך (ב"ב ג ע"ב – "האי לאו מלך הוא"). וכדברי הרמב"ם עצמו (הל' מלכים, פ"א ה"ח): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו", עכ"ל. דהיינו, שרק אם הוא הולך בדרך התורה והמצוה הוא מוגדר כמלך. ואם לאו, אין הוא נחשב כמלך.

ובמקום אחר מבואר גם שלבוש מלכותו הוא "כמרדעת של חמור" (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג; רמב"ם, הל' סנהדרין, פ"ג, ה"ח וה"ט. ובה"ח מבואר להדיא שמדובר גם על מלך). ויש עוד להאריך הרבה בענין זה ובדברי הרמב"ם אבל אין זו המסגרת המתאימה.

יב. אנחנו, כרבים אחרים בציבור, משתדלים להיות עבדי ה', ולהבין את רצונו מאתנו בתקופה המופלאה הזאת. מתוך נאמנות לאמת שבוערת בקרבנו הגענו להבנות שמניתי לעיל, שחלק מהמשמעות שלהן במציאות כָּלַל שינוי בהתייחסות ליום העצמאות מחד, ובחירת העיתוי להבעת התודה ולחגיגת אתחלתא דגאולה מאידך.

האם צריך לוותר על האמת שאתה מאמין בה רק בגלל שזה פחות מקובל?! לראות זאת כ"התרסה" כנגד כלל הציבור הדתי לאומי ו"פרישה מכוערת" ממנו, זו פרשנות סובייקטיבית של מי שבוחר לראות זאת כך.

ואגב, הציבור הדתי לאומי מתאפיין בנתינת לגיטימציה לקולות וכיוונים שונים ומרובים (הלכתיים, השקפתיים ומעשיים). מעניין לשים לב את מי הוא מגדיר כפורש...

אנחנו רואים את עצמנו חלק מהציבור, אוהבים אותו, ומשתדלים לפעול ככל יכולתנו איתו ועבורו, בקידום תהליך הגאולה. אנו גם זוכים להיענות רבה של הרשמה למוסדותינו, והמוסדות הולכים וגדלים ומתפתחים, ב"ה, ומכילים נכון לכרגע כ-1400 תלמידים כ"י.

בחסדי ה', אנחנו מקימים גרעיני התיישבות בגליל וביו"ש, ותלמידינו מחוייבים להשקיע בקירוב רחוקים שעות מרובות. וב"ה, גם רבים מבעלי התשובה מוצאים אצלנו כתובת שמתאימה לאמת שהם מרגישים שהם יכולים להתחבר אליה ושהיא מתיישבת על לבם.


כשנהווה אלטרנטיבה מובדלת ומוגדרת שקוראת אך ורק בשם ה', ועינינו יהיו נשואות בכל עת למציאות הנכספת הזאת, נהווה גם כלים נקיים מחזיקי ברכה לשפע האלוקי שהקב"ה רוצה להשפיע עלינו, להשיב את בניו אליו.  
יג. ומכאן לחשד ולטענה שמה שקרה בגוש קטיף גרם לי שינוי בתפיסה לא מצד גופו של ענין וכחלק מחשבון נפש נוקב אלא רק בגלל ה"נגיעה" האישית שפגעו בביתי ובמוסדותיי ומצד "מעשה שטן" נהפכה דעתי. (אגב, זו לא האשמה חדשה. היו כמה רבנים שהכפישו את שמי בשיטתיות מכוח הטענה השקרית הזאת).

כל מכיריי מקרוב יודעים עד כמה הטענה הזאת מופרכת, ועד כמה לא ראינו בצרה שהתממשה ובאה צרה פרטית אלא צרה של כלל ישראל, וחילול ה' נורא שקשה להכיל. אבל אין לי דרך להזים את הטענה הזאת, כי מה תעזור העדות שלי על עצמי, כנגד מי שבחר לראות זאת כך?

רק זאת אוכל לומר שהמחיר העצום והאדיר ששילמנו בעקבות השינוי הזה, אני ותלמידיי האהובים והיקרים, הבידוד, הנידוי, ההכפשות וכו' וכו' (וכפי שקורה גם כעת), מהוה "נגיעה" גדולה אלפי מונים מה"נגיעה" האישית של החזקה בכעס ילדותי וברצון להתנהלות ילדותית של "שבירת כלים".

את כל זה ידענו מראש, ואפשר לשמוע בהקלטות של השיעורים שניתנו בישיבה 7 חודשים לפני הגירוש, שכבר אז אמרתי שאנחנו עומדים לשלם על כך מחיר גבוה ביותר ואנחנו מוכנים לשאת זאת ובלבד שנהיה נאמנים למלכות ה' באמת.

אמת שהצרה של השמד הרוחני של יהודי המזרח ויהודי תימן היתה צרה גדולה הרבה יותר מחורבן גוש קטיף. וכך גם התנהלויות אחרות של המדינה, שהיו עוד קודם לחורבן גוש קטיף, ושהיו אמורות להוביל אותי לתפיסתי הנוכחית.

ואולם אני מרגיש בזה כמו בעלי התשובה המופלאים בדורנו שהחליטו לחזור בתשובה ולשנות את כל דרכם בעקבות אירועים שונים שקרו להם בחייהם ועוררום לחשבון נפש נוקב. אין מקום לטעון כנגדם מדוע לא חזרתם קודם. מדוע לא ראיתם את האמת האלוקית שהיתה נכונה גם קודם לחזרתכם בתשובה. הם גדלו על תפיסה מסוימת ועל אורח חיים מסוים, והם האמינו בדרך החינוך שלהם כי לא חשבו שאפשר לראות את הדברים אחרת, עד שה' הזריח עליהם את האור והם גילו את טעותם.

אף אני גדלתי על ברכי התפיסה הציונית-דתית המקובלת, והתחנכתי על ההשקפות שלה, ולא ראיתי בהתחלה את מה שאני רואה היום כטעות גדולה. ואולם במשך כמה שנים שכבר קדמו לגירוש התעוררו בי ספקות גוברים והולכים בצדקת הדרך הזאת עד שהבשילה בי ההכרה שהגעתי אליה בזכות ובגלל חשבון הנפש הנוקב שהרגשתי צורך לעשותו בשנה שלפני הגירוש, בגלל הצרה הכלל ישראלית של הגירוש שניחתה על כולנו.

אגב, הפסקנו לחגוג את יום העצמאות כבר בשנה שלפני הגירוש. באותם חודשים עדיין פיעמה האמונה בלבבות שאולי לא יהיה גירוש, וכששאלוני אם אכן לא יהיה גירוש האם עדיין נמשיך שלא לחגוג, אמרתי ששינוי התפיסה הזאת אינו תלוי בקיומו של הגירוש, כיון שהשינוי נכון מצד עצמו, וגזירת הגירוש לא נועדה אלא לעורר אותנו לבחון את דרכינו ולדייק את תפיסתנו ועמידתנו לפני ה' אלוקינו.   

יד. חשוב לדייק בדברי במאמרי הראשון, בענין ההדרכה שקיבלתי ממורנו ורבנו הגה"צ הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל. זה לא שבאתי אליו וביקשתי "הסכמה". שאלתי אותו מה נכון לעשות ואיך ראוי  לנהוג. הוא ידע שמה שהוא יגיד לי זה מה שאעשה, כפי שנהגתי לפני כן ואחרי כן (הוא גם הדריכני בהרבה שאלות אישיות ורוחניות ולא רק בהנהגת הישיבה). והוא זה שיעץ לי כך!!

ואני גם מכיר אישית תלמיד חכם שהתפלל במנין המצומצם שהתפלל בו מרן זצ"ל ביום העצמאות (הרב לא התפלל בבית הכנסת שלו בימי העצמאות). והוא מעיד מכלי ראשון שהרב זצ"ל לא היה אומר הלל אלא היה נוהג לומר תחנון ביום העצמאות!! וכן שמעתי מעוד שני תלמידי חכמים אמינים.

טו. התקופה שלנו היא תקופה מופלאה מאד. הקב"ה אוהב אותנו ומצפה לנו שנכיר במלכותו הנעדרת ונשאף ונפעל בכל מאדנו להשבת מלכותו. כל עוד אנחנו מעורבבים בנאמנותנו הכפולה לשתי המלכויות הסותרות, אין ביכולתנו להוביל את המהלך של הקמת מלכות ה'. כשנהיה מבוררים ומדויקים כחיל החלוץ של המלך בהשבת מלכותו, נוכל גם להשפיע ולהקרין על כלל ישראל שבפנימיותו קשור וכוסף ומתגעגע לאביו-מלכו.

כשנהווה אלטרנטיבה מובדלת ומוגדרת שקוראת אך ורק בשם ה', ועינינו יהיו נשואות בכל עת למציאות הנכספת הזאת, נהווה גם כלים נקיים מחזיקי ברכה לשפע האלוקי שהקב"ה רוצה להשפיע עלינו, להשיב את בניו אליו.  

ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' באמת, ולהמליכו עלינו באמת. מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.