בין יום העצמאות ליום ירושלים - דעה

הרב שמואל טל מגיב לרב אלקנה ליאור. ההבדל בין יום העצמאות ליום ירושלים, בין מדינה לממשלה והקשר של כל זה לחינוך ולחזרה בתשובה.

הרב שמואל טל , י"א באייר תשע"ו

ריקוד דגלים
ריקוד דגלים
מאיר סלע

ההבדל בין יום העצמאות ליום ירושלים, היחס לחילוק בין המדינה לממשלה, והקשר של כל זה לחינוך ולחזרה בתשובה. תגובה לדברי הרב אלקנה ליאור שליט"א.

בימים אלו, ימי ספירת העומר, נוהגים כל בית ישראל במנהגי אבלות בעקבות מותם של תלמידי ר' עקיבא. הגמרא אומרת שסיבת מותם היתה שלא נהגו כבוד זה בזה.

הלוואי שנזכה כולנו לנהל את הדיון באופן של כבוד והערכה ללא כל קשר לדעות השונות, כי באמת, איננו אלא עבדי ה' המנסים לכוון לאמת ולרצונו יתברך. במאמרו של הרב אלקנה ליאור שליט"א בלטה גישה חיובית זו (אם כי אני מסתייג מאוד מהכתרים שקשר לראשי. קטונתי), מפאת קוצר היריעה, אתייחס במאמר לדבריו העיקריים ולא לכל נקודה ונקודה מדבריו.

א. הרב אלקנה ליאור שליט"א קבע שעיקר חיוב ההודיה וההלל ביום העצמאות הוא על ההצלה ממוות לחיים ולא על עצם הקמת המדינה. כדי להבהיר את שיטתי בעניין זה, אקדים במשל שהוא אמנם מוקצן, אבל הוא ממחיש משהו עקרוני: משל לחתונה של כהן עם גרושה שבמהלך הריקודים ראו אדם עם זקן ופאות רוקד בה בהתלהבות.

כששאלוהו למה הוא רוקד במסיבה כזאת ובהתלהבות כזאת, הוא ענה שהיום הוא סיים מסכת בבא קמא, והוא חוגג על סיום המסכת... המשל הזה לא מתאים לנמשל בפרטיו, והוא גם כאמור מוקצן, אבל הוא מלמד אותנו שלא ניתן להשתתף בחגיגה שחוגג הציבור כשסיבת החגיגה שלך שונה מהותית מהסיבה שבגללה הציבור חוגג.

הציבור בכללותו חוגג ביום הזה דווקא כן על הקמת המדינה. "יום העצמאות" כשמו כן הוא, מבטא את החגיגה על העצמאות המדינית שהתחדשה ועל כך שהיום אנחנו עצמאים. זו עיקר השמחה ועל זה עיקר החגיגה, ועל כך חוגגים גם מוסדותיה ומערכותיה של המדינה. ובאמת ניסי ההצלה במלחמה לא היו באותו יום.

אדרבה, באותו יום התחדשה והתעצמה התנגדות הערבים, גוש עציון נפל יום קודם, והמלחמה היתה קשה מאוד. אם היו חוגגים ביום סיום המלחמה או ביום שחרור צפת וכדומה, היה אפשר לתלות את השמחה בכך. עובדה פשוטה היא שבמהלך היום רוב ככל הציבור בישראל, כולל כלי התקשורת הממלכתיים, אינו מאזכר כמעט בכלל את הניסים שהיו במלחמה. ולכן אי אפשר לומר שאמנם כולם חוגגים על הקמת המדינה, אבל אנחנו חוגגים על משהו אחר שהוא שונה מהותית.

ומכיון שהחגיגה היא בעיקר על הקמת המדינה, עלינו לחזור ולבחון האם היא "מלכות ה'" או "מלכות אחרת". כמו שהארכתי במאמריי הראשון והשני, ובמיוחד בשלישי, העובדה שמקימיה ומערכותיה אינם קוראים בשם ה', ובנושאים רבים ויסודיים אף פעלו ופועלים בניגוד גמור לרצונו, גורמת לכך שהמלכות צריכה להיחשב כ"מלכות אחרת". למרות שמדובר בממשלה יהודית, מבחינת המדד של "מלכות ישראל" על פי תורה - "הרי היא כהדיוט לכל דבר" (תוספתא סנהדרין ד, ב). ויתירה מזו, לחגוג ולהלל על הקמת המלכות האחרת בגלל הדברים הטובים שיש בה, בשעה שבדברים רבים אחרים היא פעלה ופועלת נגד רצונו, זו השפלה עמוקה למלכות ה'.

נדמיין לעצמנו אדם שנאמן למלכו, ובא מלך אחר ועושה הרבה דברים מזיקים ופוגעים במלכות המלך הראשון, אבל גם הרבה דברים טובים. האם הנאמן למלך הראשון יכול לחגוג על מלכותו של המלך השני, בשעה שכבוד מלכו נפגע ממלכות זו? האם אין זו בגידה גדולה במלכו?

מאותה סיבה גם אין אפשרות לומר שצריך לחגוג את יום העצמאות בגלל הקמתו של צה"ל השומר על ישראל והמאפשר את כיבוש הארץ. כי גם זה מהדברים הטובים עליהם דיברתי שקרו במהלך התקופה (מזמן הקמת ההגנה והפלמ"ח והאצ"ל ועד כמה חודשים אחרי הקמת המדינה כשכולם השתלבו בצה"ל), ושעליהם באמת צריך להודות, אבל הם רק הנספחים החשובים לכינונה של המלכות, שהוא כאמור עיקרו של היום, ועליו כשלעצמו אין לחגוג.

במובן זה, שונה יום ירושלים מהותית, משום שהשמחה בו היא על ההצלה הניסית והמופלאה עצמה, ממוות לחיים, שחובה על הכל להודות עליה. העובדה שה' חולל את הישועה על ידי הנהגת המדינה והצבא, אין בה כדי להכחיש זאת: כמו שאדם שהתרפא ממחלה קשה לא יעלה על דעתו שלא להודות לה', משום שהרופא שטיפל בו אינו שומר תורה ומצוות ואפילו מחטיא את הבריות. כי ההודאה היא על עצם הישועה והרפואה, והיא בלתי תלויה בשאלה על ידי מי ה' הביא אותה. כך גם ההודאה והשמחה ביום ירושלים היא על הישועה עצמה, והיא בלתי תלויה בשאלה על ידי מי ה' הביא אותה (מבלי להמעיט מההערכה וההוקרה הרבה לכל חייל ומפקד שהשתתף במלחמה). ואגב, אינני הראשון שמחלק בין שני הימים הללו. היו וישנם מגדולי ישראל שלא חוגגים את יום העצמאות, וחוגגים את יום ירושלים.

זה שאני מוסיף מימד נוסף למשמעות של יום ירושלים ורואה בו הזדמנות להודות על כל תהליך הגאולה שהולך ומתעצם לנגד עינינו, אינו סותר את העקרון שאמרתי. גם כאן נמשיל זאת במשל לניצול שואה שזכה להשיא את בנו. כולם שמחים בשמחת החתונה עצמה, ואילו אבי החתן מוסיף לכך משמעות עמוקה יותר ורואה בשמחה זאת ביטוי סמלי לגאולה הכוללת שהוא זכה לה.

בהקשר הזה, ברצוני להדגיש נקודה נוספת. חלק מההגדרה הרשמית של סיבת החגיגה היא גם שחרורה של ירושלים ואיחוד העיר הקדושה. כמובן, גם על זה יש להודות ולהלל, אלא שבעניין זה צריך להיות מודגש וברור שהעיקר חסר כל עוד הר בית קודשינו ותפארתנו אינו בידינו ושועלים מהלכים בו ומחללים את כבודו. בגלל זה אנחנו נוהגים לעמוד אל מול ההר הקדוש בעיצומו של יום, לקרוע קריעה ולזעוק לה' שינער זדים מזבולו ויסיר חרפה מעיר ויבנה במהרה את ביתו. זאת במקביל לריקודים והודיה מכל ליבנו בשמחה רבה זמן רב בלילה וביום.  

ב. הרב אלקנה ליאור שליט"א כותב שמכיון שהגויים מזהים את המדינה עם היהדות, ממילא יש לקבוע ש"בוודאי שמדינה זו היא 'מדינת ישראל', על המשמעות הטהורה של המילה, ולא ח"ו מלכות 'אחרת'". לענ"ד, זו בדיוק הטעות! הגויים מזהים את המדינה בצדק כמדינת היהודים, אך הדבר אינו מעיד על טהרתה. אמנם ישראל שחטא ישראל הוא. אבל לא כל דבר של יהודי נעשה קדוש מאליו. כמו שתפילין של יהודי אינן בהכרח כשרות, למרות קדושת היהודי, כך גם מלכות שחוטאת היא לא בהכרח קדושה. הקביעה שמדינת ישראל של ימינו, על כל "ערכיה" וחטאיה, היא טהורה וזהה עם מלכות ה', אינה מוצדקת. הגרמנים ימ"ש שייכו לגזע היהודי גם מתבוללים גמורים, בלי שום קשר לזיקתם לארץ ישראל ולתורת ישראל. וגם היום התנועה הרפורמית מזוהה על ידי הגויים עם היהדות, וזו אינה עילה לתת לה לגיטימציה כלשהי, ובוודאי שלא לחגוג את קיומה.

ג. הרב אלקנה ליאור שליט"א טוען שכאשר נזכה ותעלה קרנם של עובדי ה', לא נבקש להחריב את תשתיות המדינה אלא לשנות את צביונה. צריך לחלק בין שני סוגי תשתיות. התשתיות הפיזיות כמו כבישים, נמל תעופה, שירותי הדואר, בתי החולים וכדו', אכן יוכלו בע"ה להישאר כפי שהן, כמו שקרה גם כאשר המדינה היהודית החליפה את המנדט הבריטי, והיא המשיכה להשתמש בתשתיות הקיימות. זה עדיין לא אומר שהמלכות ממשיכה כפי שהיתה, כפי שהמשך השימוש בתשתיות הפיזיות של המנדט הבריטי לא אומר שהנציבות הבריטית ממשיכה.

לעומת זאת את התשתיות ההנהגתיות כגון השופטים, אנשי התקשורת, מערכת השלטון בכללותה ועוד, אכן יהיה הכרח לשנות מן היסוד. ומכיון שהתשתית ההנהגתית היא זו שקובעת את מהות המדינה, משמעות הדבר היא שמהות המדינה תשתנה ותתחיל מלכות חדשה.

ובאמת נראה לי שכאשר יגיע היום שכולנו מצפים לו ונזכה שיראי ה' ינהיגו את עם ישראל בארץ ישראל והם יעשו זאת על פי תורתנו הקדושה, באותו היום תתייסד מלכות חדשה, ונמנה לה מניין חדש, ואותו תאריך הוא ייקבע ליום העצמאות האמיתי של מלכות ה' שאותו נחגוג בשמחה ובהודאה ובהלל.

ד. אני מסכים עם הרב ליאור שזכינו בתקופתנו לריבוי תורה עצום שלא היה כדוגמתו. ברוך ה', זהו דבר משמח ומרגש ביותר. ואולם הריבוי הזה אינו בגלל המדינה. למדינה יש משאבים ותקציבים שהיא מקבלת אותם מאזרחיה באמצעות גביית מיסים. ציבור נאמני התורה משלם מיסים בדומה לציבור הכללי, והוא זכאי לחלוקת המשאבים לא בחסד אלא בזכות. וכבר התפרסמו כמה מחקרים המראים שבשקלול מכלול הדברים, באופן יחסי ציבור לומדי התורה (שאינו נהנה מתקציבי הענק של הפקולטות למדעי הרוח, התקשורת "הממלכתית", התרבות והספורט ועוד) לא מקבל יותר כסף יחסית לציבור החילוני אלא אף פחות (אמנם בנושא זה ישנן בתקשורת הוצאות השם הרע וההכפשות חדשים לבקרים, אבל כך הם במציאות פני הדברים, ואני משער שאיני מחדש בכך דבר).

ריבוי התורה העצום הוא בגלל מסירות נפשם של לומדי התורה וקברניטי עולם התורה. רבבות משפחות של אברכים מכלל ציבור נאמני התורה לומדות תורה במסירות נפש ממש. כידוע לכולנו הנהגת המדינה ניסתה פעמים רבות מספור לנגוס בחלקה טובה זו, ובפועל, ישיבות רבות מתקיימות במסירות נפש, ורבות נעזרות ואף מתבססות על תרומות פרטיות.

ומכל מקום כפי שאמרתי קודם, גם אם נאמר שהמדינה היא הסיבה לריבוי לימוד התורה, זה עדיין לא מכחיש את העובדה ש"המלך השני" פוגע ב"מלך הראשון", גם אם חלק ממעשיו מועילים לו. ושלכן אי אפשר לחגוג על הקמת מלכותו אם רוצים להיות נאמנים ל"מלך הראשון".

ה. הרב אלקנה ליאור שליט"א מצדיק את חשיבותה וערכה של המדינה הנוכחית בגלל ש"מלכות ה' לא יכולה להופיע שלא דרך מלכות ישראל". אני מסכים שמלכות ה' אינה יכולה להופיע שלא דרך מלכות ישראל, אך היא גם אינה יכולה להופיע דרך מלכות שמנוגדת לרצון ה' ומתיימרת להחליף את מלכות ה' ח"ו. המחשבה שמלכות ה' מתגלה דרך השלטון של ימינו, שמתנגד אליה במידה רבה, מכילה סתירה פנימית שלענ"ד אין אפשרות ליישבה.

גם האבחנה הידועה שבין המדינה ובין הממשלה, אינה מוצדקת בהקשר שלנו, לענ"ד. אם מערכות המדינה היו מכוונות לפי רצון ה', ורק הממשלה היתה מורכבת מאנשים שאינם מכוונים לערכים אלה, היה אפשר לומר שלמרות שהממשלה היא הגוף העליון שמנהיג את המדינה, בכל זאת אין לדון את המדינה על פי ההנהגה המסוימת הזאת אלא על פי כלל המערכות של המדינה. אבל בזמננו כל המערכות: התקשורת, האקדמיה, הצבא, השב"כ, מערכת המשפט ובמיוחד בית המשפט העליון, וכל שאר המערכות של המדינה, כולן פועלות בהתאם לערכים הללו. ולכן מהותה של המדינה היא כמהותה של הממשלה ואיני רואה מדוע נכון לחלק ביניהן.

ו.  בסעיפים האחרונים שבמאמרו, הרב אלקנה מתמודד עם הבעיה החינוכית שבהזדהות עם המדינה. הוא טוען שעצם התפשטות התרבות המערבית לתוכנו היא הבעיה, בין אם ניתן למדינה מקום של קודש ובין אם לא. ואני תמה: כיצד אפשר להשוות את ההתמודדות החינוכית של נער שגדל לאורם של גדולי ישראל, לזו של נער שגדל ל"אורם" של מפירי ברית, נואפים ומחללי שבתות?? (נכון, מדובר באנשים מסורים לארץ, אבל פה בדיוק הבלבול, בניתוק הנתון הזה מעובדת היותם כפי שתיארתי!) כיצד אפשר להעריץ דמויות ומוסדות שמתנכרים בגלוי לדבר ה', ועם זאת להאמין שהתורה מעל הכל?

כל נער ובחור בדורנו זקוק לכוחות אדירים כדי להישאר בתורה ובקדושה. כאשר הזהות שלו בנויה גם על היותו 'ישראלי' וחלק ממדינה חילונית, כוחותיו הרוחניים לעמוד בפרץ מתדלדלים ונחלשים. כאשר הציונות הדתית מחנכת להערצת התרבות החילונית, כחלק מהמעורבות במדינה – היא מחלישה מאוד את יכולת העמידה של נער בדורנו. הנער פשוט עושה 'אחד ועוד אחד' ומגיע למסקנה הפשוטה וההכרחית: יש כל מיני סוגים של גיבורים, וכל אחד יבחר את דרכו.

לדאבוני הרב, טענתי אינה השערה או הערכה, אלא מציאות מוכרת וכואבת. הנוער באמת רואה אישים חילוניים כגיבורי הרוח שלו: משוררים, זמרים, פוליטיקאים, עיתונאים, שופטים, מדענים, פסיכולוגים, מפקדים, ספורטאים, בדרנים, ועוד ועוד, ומושפע מהם מאוד. לצערנו, עובדה היא שרבים מאוד מאוד מבני הנוער הדתי אינם ממשיכים בדרך, ורבים מאוד חיים ב'נאמנות כפולה'. חובה עלינו להכיר בעובדות לאשורן, ולהבין מה מקור הטעות בחינוך שלנו.

חז"ל לימדונו במקומות רבים להתרחק מחוטאים כדי לא ללמוד ממעשיהם, וזאת למרות שבשורש נשמתם החוטאים הללו הם קדושים וטהורים, ובכל רגע הם יכולים לשוב בתשובה ולהיות רצויים לפני ה', ולפעמים הם אפילו כתינוקות שנשבו. כל זה אינו סותר לכך שלקשר מסוג זה עלולה להיות השפעה הרסנית.

ז. הרב אלקנה ליאור שליט"א מדבר על אוכלוסייה חילונית שמחוברת לציונות, ודווקא מדיניות כמו שלי עלולה להרחיק אותה מהתורה. אך גם כאן, אינני מדבר על תיאוריות בעלמא אלא על נתונים פשוטים וידועים: רובם המוחלט של החוזרים בתשובה, גם אלו שמגיעים מרקע ציוני ומקיבוצים אידיאליסטיים, בוחרים להיות חרדים. ומדובר על תופעה שנמשכת בעקביות מזה עשרות שנים. תופעה זו מוכיחה שהנאמנות המוחלטת לדבר ה', חשובה לבעלי התשובה הרבה יותר מהציונות.

כמה מהדמויות המרכזיות של עולם החוזרים בתשובה אמרו לי שהמאמרים שכתבתי היוו עבורם מים קרים על נפש עייפה, בע"ה. רובם ככולם מחפשים כל הזמן את הדרך הזאת שתאפשר להם מצד אחד להיבדל מהחילוניות שממנה הם באו, ומצד שני להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחות החיים העשירים שהם מבורכים בהם, ולראות בהם כוחות חיוביים שה' רוצה בהם ושיש להם תפקיד בעולמו ובבניית מלכותו. בע"ה, כשנזכה להראות קבל עם ועדה שאין סתירה בין נאמנות מוחלטת לדבר ה' ולמלכות ה' ובין בניין הארץ ופיתוח כל מערכות החיים על טהרת הקודש, יתגבר גל החזרה בתשובה, והמציאות תוכשר לקבלת עול מלכות ה' באהבה.