בר יוחאי אשריך

הרב חגי לונדין משיב לביקורות על מנהג העלייה לקברי צדיקים בכלל וקבר רשב"י בפרט, ומסביר כיצד יש לציין את ל"ג בעומר.

הרב חגי לונדין, ארגון קהלים , ט"ז באייר תשע"ט

ל"ג בעומר מירון
ל"ג בעומר מירון
צילום: עדי גפן/TPS

בכל שנה, סביב ל"ג בעומר, מתעורר גל ביקורת כנגד מנהג ההילולה בקברו של רשב"י במירון. לא שהמחאות הללו מזיזות למישהו ועושה רושם שהציבור 'מצביע ברגלים' ונוהר למירון בהמוניו.

אולם יש צורך להתייחס לטענות השונות לגופן: החל כמחאה נגד עצם המנהג של עלייה לקברי צדיקים, המשך בקובלנות על ערבוב גדרי הצניעות במתחם הקבר, האווירה המיסטית המצויה במקום הרווי קמעות וסגולות, התעשייה המסחרית סביב המעמד, ושלל טיעונים נוספים.

חשוב לסדר את הדברים:

א. עצם העלייה לקברי צדיקים הוא מנהג שהתקבל על ידי גדולי ישראל בכל הדורות. החל מכלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי אבות בחברון (על פי מסכת סוטה לד, ב) והמשך בדברי הר"ן (דרשה שמינית): "אמרו רבותינו ז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר".

נכון שהיו מגדולי ישראל שהסתייגו מכך מן החשש שהתפילות יופנו לצדיק עצמו ולא לקדוש ברוך הוא, אולם אם מדגישים כי אין הכוונה להתפלל לצדיק הקבור שם, אלא שהתפילה תתעלה יותר מתוך ההתדבקות במידותיו של הצדיק – ולשם כך יש לעתים עניין גם להגיע למקום קבורתו באופן ממשי וחוויתי ולא רק ללמוד את תורתו המופשטת – זהו דבר מבורך.

במקרה של קבר רשב"י, אבי תורת הסוד, על אחת כמה וכמה. לגבי יציאה לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים, כדוגמת קברו של רבי נחמן באומן – זוהי מציאות מורכבת יותר, אולם בעיה זו אינה מצויה במירון.

ב. לגבי התקלות בנושא צניעות, סדרי הביטחון, ניצול המעמד לעשיית כספים, לחינגות מנגלים וכדומה – כל אלה הן אמנם בעיות לא-פשוטות אולם ניתנות לפתרון בארגון נכון, על מנת שהמעמד יהיה מכובד ונעים. הדברים אף משתפרים משנה לשנה.

ג. ביחס ל'תרבות הסגולות' הנפוצה בכלל וסביב קברו של רשב"י בפרט: עצם השימוש בקמע/סגולה אף הוא דבר שהיה מקובל בעם ישראל בכל הדורות. הרעיון הוא שעל ידי מגע עם חפץ המבטא קדושה האדם מתעלה ומשתנה מבחינה מוסרית. ברור שעם הזמן התווספו למנהג זה תופעות לוואי בלתי-נמנעות כזיופים ושיווק מסחרי;

אצל חלק מן הציבור העיסוק בסגולות גרם להסרת אחריות אישית מתוך אשליה שהסגולה 'תספק' את הצרכים ללא שינוי מוסרי של האדם. גם פה, הפתרון אינו לבטל זאת אלא להסביר כיצד הקמע אמור לפעול על נפש האדם ולמקם את הדברים בפרופורציה הנכונה.

ד. ברמה הפרטית, אם אדם מרגיש שהעלייה למירון פוגעת אצלו בדברים מהותיים או מבטלת אותו מתורה ייתכן שראוי שימנע מזאת "שלא יצא שכרו בהפסדו" (שו"ת יחוה דעת ה, לה). אבל זה כאמור ברמה הפרטית, ברמה הציבורית – נדמה שעוד לא הגענו למצב שנסיעה למירון היא ביטול תורה לחברה הישראלית.

לסיכום, לכל מנהג ישנן תופעות לוואי שליליות: אכילת סופגניות בחנוכה מעלה כולסטרול; צהלות שמחה בהזכרת שמו של המן במגילה יכולה להיתפס כשנאת גויים לשמה; אירוח המשפחה לליל הסדר עלול לגרום למצוקה נפשית; מדורות ל"ג בעומר פוגעות באיכות הסביבה וגורמות לחלק מהילדים לגנוב קרשים. אז מה? למעט מקרים בודדים – שקיום המנהג גורם בהכרח לעבירה או שהנזק שנגרם מן המנהג גדול באופן מובהק מן התועלת שבו – לא מבטלים מנהגי-קדושה בעם ישראל.

מבחינת אוירה ציבורית למנהגים הללו ישנה תועלת העולה לאין-ערוך על הנזק שעלול להיגרם על ידי קיומם. יש למנוע, עד כמה שניתן, את הנזקים המתלווים על ידי חינוך והסברה ולא למהר ולצאת נגד עצם המנהג.

בנוגע למנהג הספציפי של העלייה לקברו של רשב"י במירון ישנו פן נוסף: גם אם רבים מן המשתתפים בהילולא אינם מבטאים זאת בהכרה ברורה, הם חשים באינטואיציה פנימית, כי הקשר עם רבי שמעון בר יוחאי ותורת הסוד מחייה אותם, וזהו דבר נפלא.

במירון נפתח צוהר לאמונה התמימה שמאזנת עודף רציונליות; אנחנו מאד זקוקים לכך היום. "בַּר יוֹחָאי, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ, אַשְׁרֵי הָעָם הֵם לוֹמְדֶךָ, וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ,לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ".