הוא יצילך מִ֭דֶּבֶר הוות

רוח הגבורה והדעת המתגלה באדם, להתגבר על כוחות המשחיתים ומתנגדים לקיומו הוא נס המופיע ממרומים

הרב עזריאל אריאל , א' בניסן תש"פ

הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאל
צילום: עצמי

השם הכללי שאבותינו נתנו למגפות מסוכנות היה דֶּבֶר. פרק צ"א בספר תהילים עוסק בביטחון בה' מול איומים מגוונים, והבולט שבהם הוא הסכנה הנשקפת ממגפת הדֶּבֶר.

"דֶּבֶר הוות" – הוא מגפה בהתהוות. הפרק מתאר את חוויית החיים של מי שעומד מול סכנות אלו מתוך עמדה פנימית עמוקה של ביטחון ודבקות בה' – המהווה בשבילו סלע, מצודה ומבטח. ולא לחינם הורו רבנים לומר את הפרק הזה בכל יום.

סכנה דמיונית מול סכנה ריאלית

בכל סכנה ישנם שני רבדים. הרובד האחד הוא הריאלי, והשני הוא הדמיוני. הדמיון נוטה לתאר את הסכנה בעוצמה הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת. לעתים הוא כל כך מאיים ומשתק, עד שאנו נוטים למחוק אותו מתודעתנו ולהגיע מתוך כך לידי התעלמות מוחלטת מן הסכנה. מה שעוזר להשתחרר מן הדמיון היוצר חרדות מיותרת ומסייע לנו לפעול מתוך זהירות ריאלית הוא הביטחון בה'. מידת הביטחון אינה בנויה על הבטחה חד-משמעית לישועה ברמה האישית כאן ועכשיו.

היא מבוססת על אמונה עמוקה בכך שהקב"ה מוביל את ההיסטוריה – דרך מעלות ומורדות, ואף אסונות, אל "עולם שכולו טוב". הביטחון מבוסס על ההכרה בכך שהקב"ה מוביל את חייו של כל אדם– דרך כל הייסורים שהוא עובר – למקום טוב יותר, בחיים עלי אדמות או בחיים שלאחר החיים. ומתוך כך ברירת המחדל הפשוטה היא שאכן "יהיה טוב" גם כאן וגם עכשיו, כי נדרשת סיבה מאוד חזקה לכך שיקרה הדבר ההפוך. המבט מתרומם מן ה'אני' אל הכלל ומן הרגע אל הנצח. אף שאין לנו וודאות ברמת המיקרו, האישית, יש לנו ודאות ברמת המאקרו, הלאומית והעולמית, והיא שמקרינה אופטימיות גם על הרמה האישית.

תחשוב טוב – יהיה טוב?

שלוות הנפש והאומץ הפנימי שהביטחון בה' בונה בנפש האדם גורמת לו לסוג של "אופטימיות ריאלית" – לא כזו שמתכחשת לסכנה או מדללת אותה, אלא רואה את הסיכונים בגודל הטבעי והאמיתי שלהם, ומאמינה ביכולתו להתמודד אתם גם כשההצלחה אינה מובטחת בכל מאת האחוזים. המבט האופטימי לא מהווה רק תגובה ראויה למציאות הנתונה. הכלל "תחשוב טוב – יהיה טוב", אף שאין בכוחו להכריח את המציאות לשתף פעולה באופן מוחלט, הוא מעצב אותה במידה משמעותית. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה: 

וכשם שרגשי הפחד הדמיוני סרים מפני האור של הביטחון, ככה האסונות, הנכונים לבוא על בני אדם, באופן כזה שאין הזהירות האנושית יכולה להגן – הרי הם סרים מן הבוטח, מפני הסדר של ההגנה הא-להית החופפת עליו.                     

עיצוב משותף של המציאות

הביטחון בה' אינו מעצב את המציאות "מלמעלה", כך שהקב"ה מרחיק את הסכנה בצורה ישירה. הקב"ה מעצב את המציאות לטובה בשותפות מלאה שלנו. כשהוא מבאר את הפסוק "מדֶבֶר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהריים" – עומד הרב זצ"ל על שני סוגים של איומים העומדים כנגדנו: 

המין האחד הוא, מפני שהסיבות, המביאות את הרעה, הן נעלמות, וכמוסות מעין האדם, ולא יוכל להישמר מהן.     

נגיף הקורונה אינו נראה לעיניים. אין אנו יודעים היכן בדיוק הוא נמצא והוא עלול להפתיע אותנו בכל זמן ובכל מקום:

והמין השני הוא, שיודעים את המקור ורואים את הכוח המשחית, ומכירים את הסיבה שהיא מביאה את הרעה, אבל אין כוח באדם להתגבר עליה.             

הרפואה המודרנית איננה מסוגלת להתגבר עליו לחלוטין, ורק מתאמצת למזער את הנזק ככל יכולתה, כאשר יכולת זו מוגבלת. 

ובאיזו דרך הקב"ה מתערב? 

ביחש להתוכן הראשון מאיר ד' באורו את רוח שכלו להכיר את הדברים הנעלמים של הסיבות המביאות את הרעה, ועי"ז יידע איך לקדם את פני הרעה ולהינצל ממנה...

וביחש להתוכן של המין השני, יגביר ד' את כוחו, עד שיוכל לעמוד נגד כל כוח משחית... 

הקב"ה לא פותר את הבעיה בעצמו. בהיבט אחד, הוא חונן את אנשי המדע בחכמה, בינה ודעת כדי ללמוד ולהכיר את הנגיף ואת דרך הפעולה שלו, ומתקן בעצה טובה מלפניו את ראשיה, שריה ויועציה של מדינתנו. ובהיבט שני הוא מסייע לכל הפועלים והעושים במאמציהם המעשיים כדי שיצליחו במעשיהם. הכשרונות השכליים והמעשיים המתגלים אינם מעשי האדם, כי אם מעשה ה' המה, שיופיע כ"נס נסתר". כך כתב הרצי"ה זצ"ל במאמר מכונן על "תוקף קדושתו של יום עצמאותנו": 

כי רוח הגבורה והדעת המתגלה באדם, להתגבר על כוחות המשחיתים ומתנגדים לקיומו הוא נס המופיע ממרומים.                         

זהירות מתוך ביטחון

תודעה זו של ביטחון בה' לא מביאה את האדם לשבת בחיבוק ידיים ולצפות לטוב שיקרה מאליו. להיפך, היא מחזקת את ידיו להאמין ביכולתן של העשייה שלו ושל הזהירות שלו גם במצבים מאיימים ומאתגרים. אמונה זו מנחה את האדם גם אם הוא נמצא במצב לא ברור וגם אם התועלת של המאמצים אינה מוכחת דיה. הביטחון מביא את האדם לעשייה ולא לבטלנות פטליסטית בנוסח האיסלאם, האומרת "כולא מן אללה", ומושיבה את האדם בחיבוק ידיים. 

בתוך מצב של חוסר ודאות באשר לגורלו של האדם הפרטי, ואף ביחד לגורלו של הכלל בטווח הקצר, נשענים אנו על "הוודאי שמו, כן תהילתו". זאת מתוך אמונה שלמה בהנהגתו, שרק לאחר זמן רב נראה כיצד היא מובילה את כל אחד מאתנו ואת העולם כולו אל תיקונו.