באישון לילה זה קרה: המהפך השלטוני יצא לדרך. חמישה שטפטים התכנסו לדיון, שהיה לא חוקי, ולו רק בגלל שנציג הליכוד לא היה נוכח בו, וקבעו מועד לכינוסה של מליאת הכנסת.
הם אף קבעו מי ישב בראשה. הנימוקים היו כל-כולם פוליטיים. ההתנהלות הייתה פוליטית. בהחלטה שניתנה לאחר חצות, כמו בזו שקדמה לה, לא היה אפילו נימוק משפטי אחד, הראוי להישמע, ככל שידיעתי ממשגת, ואפשר היה להבחין ללא קושי בנטיית הלב של מי שכתב אותה.
קווים שאין לחצותם במדינה שמקדשת את עקרון הפרדת הרשויות, נחצו ברגל גסה. יולי אדלשטיין התקומם – ובצדק רב. בית הדין הגבוה לצדק הפך לפורום פוליטי לכל דבר כשהמשתתפים בו עושים כל מאמץ כדי לשרת אג'נדה פוליטית של מפלגה אחת.
לשופטים הרי היה ברור שהעתירות שבהן הם נתבקשו לדון היא פוליטית מעצם טיבן; וגם שסירובו של אדלשטיין לאפשר את בחירתו של ושב ראש קבוע לכנסת היא פוליטית – ובכל זאת הם הכניסו את ראשם לתוך הקלחת הזאת ללא כל סמכות. במקום לדחות אותן על הסף, הם נכנסו לעובי הקורה עם לא מעט קצף על שפתותיהם.
מאבקי הכוח במסגרת הרשות המחוקקת, שהיא רשות נבחרת, בניגוד לרשות השופטת שבה מכהנים שופטים שהדרך שבה הם מונו היא עקומה, לעתים קרובות, הם לחלוטין לגיטימיים. אין לרשות השופטת רשות להיכנס אליהם.
יתר על כן, אם חוקי היסוד ותקנון הכנסת לא הופרו, אין לאף שופט רשות לשים את שיקול דעתו-שלו במקום זה של נבחרי הציבור; ואדלשטיין לא הפר שום חוק או פעל שלא במסגרת הדין. נהפוך הוא: תקנון הכנסת קובע במפורש שהמועד האחרון לבחירת יושב ראש קובע הוא יום הצגתה של הממשלה החדשה. הרציונל הוא שצריכה להיות הלימה בין הקואליציה שעליה נשענת הממשלה החדשה לביון היושב ראש הנבחר, מי שאמור לסייע בידי הממשלה לקיים את סדר העדיפויות שלה.
אדלשטיין בסך הכול רצה לדחות את כינוס מליאת הכנסת כדי ליתן הזדמנות לשתי המפלגות הגדולות לגבש, אולי, קואליציה; וזה שיקול לגיטימי שאינו מצדיק התערבות של בג"ץ.
דא עקא, אסתר חיות ראתה בזה, משום מה, כ"סיכול רצונו של הבוחר" - ולא היא. זאת אמירה שאין בה כל ממש – וחבל שהיא נאמרה מפי מי שצריכה להיות אמונה רק על חריגה מסמכות או על פגמים פרוצדורליים; לא מעבר לכך.
אדלשטיין " לא חתר תחת יסודות ההליך הדמוקרטי", כמאמרה של אסתר חיות, אלא פעל במסגרת סמכויותיו. מי שרמס את עקרון הפרדת הרשויות הם דווקא חמשת השופטים; וחבל שלא נמצא אפילו אחד שהתייצב מול הנשיאה.
ועוד, מי שלא נהג באיפוק ובריסון , ביטוי המופיע בהחלטה הראשונה מבין השתיים, היה בית המשפט; ואם תרצו, אין לי ספק שהרכב כזה עלול ביום מן הימים – והיום הזה לא רחוק – גם לעשות שינויים בחוק השבות. רק בדרך נס - ועל חודו של קול - לא תוקן חוק האזרחות באופן שיאפשר למאות אלפי פלשתינים לקבל אזרחות ישראלית תחת הכותרת של "איחוד משפחות".
זה עוד לא קרה, למרבה המזל, אבל זה בהחלט יכול לקרות, אם הפלג הערבי באוכלוסייה יקבל זכות וטו לפני כל הצבעה חשובה בכנסת, כמו שקרה לפני כמה ימים, בעת שעל הפרק עמדה שאלת בחירתו של עודד פורר לתפקיד יושב ועדת הכספים.
כך או אחרת, משהו ממש תמוה עלה מהתנהגותם של השופטים. הבהילות שבה הם נהגו בכל הפרשה, משסירב אדלשטיין לקיים את הצו השיפוטי שניתן נגדו, בהיותו בלתי חוקי בעליל, לדעתו, נראתה גרוטסקית. הם חזרו והתכנסו, כאמור, בלילה עוד בטרם חלפו 48 השעות שרק בסיומן אמורה התפטרותו של אדלשטיין להיכנס לתוקפה, כדי לרסק, לטעמי, את המשטר הדמוקרטי.
והבהילות הזאת הדיפה ריחות של ניסיון לפוטש חוקתי. היא גם מזכירה את האופן שבו הוגש כתב האישום נגד ראש הממשלה. היועץ המשפטי לממשלה מיהר לחצות את הכביש כדי להספיק להגיע למזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים עוד לפני שתתחיל מסיבת העיתונאים בוושינגטון .