ישיבת ראשון לציון
ישיבת ראשון לציוןצילום: באדיבות הישיבה

הכל עולים על השולחן. מכוני הכושר, הקניונים, הבריכות ומכוני הקוסמטיקה. ורק התורה, היא נשארה לה כהרגלה, מונחת בקרן זוית, וגם הרוצה ליטול, גם הוא אינו יכול.

ובאמת שאינני מבין, כיצד הכל עלה על השלחן, אסטרטגיית היציאה שהוצגה אמש כולה כשלחן ערוך ומוכן לסעודה ורק היכלי התורה נשארים אחרונים בשרשרת המזון. אכן, כידוע אם אין קמח אין תורה, אך אם אין תורה אין גם קמח.

ובכלל, בני הישיבות, נטורי קרתא המשרתים בצבאות ה' אינם נופלים בחשיבותם מחיילי הצבא, שאלו ואלו יחדיו קריטיים לבניין האומה ואינם ברוך ה' בקבוצת סיכון. וכשם שצה"ל המשיך וממשיך לפעול, תוך צמצום כניסת האזרחים, צמצום יציאות חיילי החובה שסגרו בגבורה ארבעים יום, כך אפשר לנהוג עם הישיבות – לדרוש מבני התורה שישבו ספונים בביתם להתמסר ללימוד התורה ארבעים יום ברצף, לצמצם כניסת אורחים לישיבה, וכמובן לנקוט באמצעי הזהירות הרגילים של מרחק והיגיינה, מסכות והפרדת קבוצות.

עת מבחן היא לחובשי בית המדרש, האוהבים הם את התורה בכל לבם ובכל נפשם, היוותרו בעבורה על הבית, על החופש ועל ענייניהם הפרטיים, אם לאו. ולוואי תהיה זו הזדמנות בה נלמד כולנו כי התורה אינה מובנת מאליה, והלימוד שהפך לפעמים להרגל או מועקה, יהיה כעת לממתק בפינו.

נכון, אנשי הצוות יצאו ויבואו, ולכאורה יש חשש שיכניסו את הנגיף עמם להיכלי הישיבה אך אין בטענה זו דבר, שכן גם בסופר יוצאים ובאים, גם בחברות ההייטק, וכמובן בבתי הספר ובתיכונים ששבו ללימודיהם.

משום מה, הישיבות וגם בתי הכנסת נדחקו לקצה אסטרטגיות היציאה שנראה שהדבר היחיד הקובע בה הוא אותו כסף שכרגיל יענה את הכל. בתי הכנסת נעולים כבר למעלה מחודש וחצי, ספרי התורה קפאו אי שם בפרשת ויקרא, אין יוצא ואין בה.

כאב גדול היה לנו עם גזירת סגירת בתי הכנסיות ובתי המדרשות, מה שלא הצליחו הרומאים בימי רבי עקיבא, פפוס ומשל הדגים והשועל, עשה לו נגיף סיני קטן. כמובן, קיבלנו זאת באהבה, 'וחי בהם' אמר רחמנא, ולא שימות בהם, לא שיסתכן הוא, ולא שיסכן אחרים. אך כעת, כשחנויות החשמל, הקניונים, המספרות, בתי המזון ומכוני הכושר פתוחים לרווחה והישיבות ובתי הכנסיות סגורים על סוגר ובריח, הכאב גדול שבעתיים, העוול זועק לשמיים והלב צועק שהגיעה העת לפתוח, לשוב אל בארות המים של התורה המחייה בעליה, רפואות תהי לשריך.

כבר אמרו אלו שאמרו, ובצדק, שמאבק הקורונה הרי הוא כמלחמה לכל דבר. כולנו מאמינים בכוחה של תורה, זו שמגנא ומצלא, וכעת תפקידם של בני הישיבות להצטרף למערכה, ללמוד במסירות, בעוצמה, בשקידה ובהתלהבות.

אם רק תרצו, אין זו בעיה. הציבור הדתי והחרדי אינם נופלים בהקפדתם מאנשי הקניונים וחדרי הכושר. ניתן לקבוע מפתח נוכחות בבתי הכנסת על פי גודלו, להגביל את משתתפי המניין ולהעלות אדם אחד בלבד לתורה.

פתחו את הישיבות. עת לחננה כי בא מועד, עם ישראל זקוק להן, העולם כולו זקוק לתורה, שאלמלא היא, כידוע, אין העולם עומד. נשוב לשגרה, שגרה של תורה, תמידים כהלכתם, ובני ישיבות על סדרם ומשמרתם.