תגובה למאמרו של הרב אלישע וולפסון - ''עלייה להר הבית – מצווה רבתי''
הרב וולפסון כותב שכל מי שעולה להר הבית רואה בחוש שהעליה מחזקת את הריבונות עליו, כי בעוד שבעבר בקושי היה ניתן למלמל שם תפילה, היום בזכות ריבוי העולים ניתן לעלות בקבוצות גדולות, להתפלל וללמוד תורה. יש להשיב על דבריו בכמה נקודות:
א. היחס של המשטרה לעולים כלל אינו אינדיקציה לריבונות. במקביל ליחסה הטוב של המשטרה כלפי היהודים העולים להר, המשטרה משפרת את יחסה גם לערבים המתפללים בו, וכך הוציאה המשטרה לפני כשנתיים סרטון המהלל את הארגון המשובח של תפילות הערבים ברמאדאן, בשיא של יותר ממאתיים אלף מתפללים בבת אחת.
לעומת זאת, בדברים שמבטאים את הריבונות הרבה יותר, לא ראינו שום שיפור כתוצאה מריבוי העולים להר. כך ראינו בשנים האחרונות, בהן מתפארים ארגוני העליה בריבוי עצום של עולים, גם את הכניעה המבישה לירדנים בענין הצבת המגנומטרים בשערי ההר, וגם את ההשתלטות המוסלמית על שערי הרחמים ובניית מסגד חדש בסמוך להם.
ב. יתרה מזאת, כל מי שמתבונן בצורה רחבה רואה ששאלת הריבונות בהר אינה מנותקת משאלת הריבונות בארץ כולה ובפרט בירושלים. אין שום חולשה מיוחדת בריבונות על ההר. החולשה היא חולשה כללית באחיזתנו בירושלים ובארץ כולה, ולכן הפתרון לא יוכל לבוא על ידי ריבוי מבקרים בהר, אלא דווקא על ידי חיזוק התודעה הלאומית בכללה.
כך למשל בשכונות רבות בירושלים, ולא רק בהר הבית, ישנה בעיית משילות, והערבים עושים כרצונם, ואילו ממשלת ישראל חוששת לבנות שכונות חדשות בלי הסכמה בינלאומית. וכך לא רק בהר הבית, אלא גם במערת המכפלה, ממשלת ישראל נרתעת כבר שנים רבות מלסדר נגישות לנכים בלי הסכמת הווקף, וזאת למרות שלמערת המכפלה באים מאות אלפי יהודים בשנה. וכך גם מעולם לא דובר על ויתורים בהר הבית ח"ו שלא במסגרת דיבורים על חבלי ארץ נחלתנו כולה.
ג. כבר כתב הראשל"צ הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל (שו"ת בנין אב ג, נב), שהנסיון לחזק את הריבונות בהר הבית על ידי נוכחות פיזית בחלק מסוים ממנו, גורם דווקא להחלשת הריבונות ברוב שטח ההר:
"האחיזה בשטח מסוים בהר הבית ע״י כניסת יהודים תגביר את האפשרות לחלוקה של ההר לפי השימוש בו, ותביא בעקיפין למצב שהחלק הגדול והקדוש יותר של ההר יהיה לא בחזקתנו ולא בבעלותנו... אין חולק שברוב שטח הר הבית, בקודש הקודשים ובקודש, אין כל היתר כניסה ליהודים, כך שגם אם נדון ונפסוק הלכה כדעת המתירים, תותר הכניסה לתפילה בהר הבית ליהודים רק בשטח מצומצם בשולי ההר, ואם בכך נפגין נוכחותנו ואחיזתנו, תהא בכך הכרה ח״ו או הסכמה בשתיקה שברוב ההר ובמקום המקדש ממש, השימוש שנעשה ע״י הנוכרים תהא בו חזקה, כדרך שאנו מבקשים לאחוז בו... בושה תכסה פנינו אם זה יהיה סמל אחיזתנו בהר, אל מול אחיזתם ברוב השטח הבנוי והמשמש ע״י ידם לתפילות המוניות.
על כן נראה שדוקא בעת הזאת, לאור הנתונים, יש להקפיד על מצוות מורא מקדש, ולהדגיש שדוקא בכך שאנו מנועים מלהכנס להר, ההר קדוש לנו כבבת עינינו ויקר לנו מכל, ובעלותנו עליו כמקום הקדוש ביותר לעם ישראל, אינו מתבטאת בשימוש של תפילה כבית כנסת, אלא כמקום ששם ציוה ה׳ את הברכה וזה שער השמים. כשם שאין אדם נוגע בבבת עינו מחמת הרגישות והזהירות, כך נצטווינו שאל נבא בכל עת אל הקודש, וזה יחסנו וזכותנו על הר הבית. כל זלזול ח״ו בדין מורא מקדש ושמירת המקדש לעת כזאת מחליש למעשה את כוחנו ותקותנו על מקום המקדש גם כלפי שמים וגם לעיני הבריות."
הרב בקשי דורון זצ"ל מסביר שדווקא האמירה שהריבונות בהר הבית תלויה בדריכת רגלינו בו, היא המסכנת את הריבונות במקומות בהם לכולי עלמא אין להיכנס, מפני ששם שכן כנראה בית המקדש. לעומת זאת, פסק ההלכה של הרבנות הראשית לדורותיה עם שאר גדולי ישראל, שאסור להיכנס בכל תחומי ההר, דווקא מפני שהוא קדוש לנו יותר מכל, מהווה בסיס לתביעה מוחלטת של ריבונות בהר כולו, השייך לנו לנצח בלי שום תלות במדרך כף רגלינו. תביעה שכאמור אינה מנותקת מתביעת חיזוק הריבונות בארץ כולה ובירושלים כולה. כשעדיין עומדות על הפרק הצעות לחלוקת ירושלים ח"ו, הדריכה במקומות מסוימים בהר מתפרשת בעיני העולם כוויתור על אותם מקומות בהר בהם לכולי עלמא אין להיכנס מחמת קדושת המקדש.
ד. אכן ברור שככל שיש יותר עולים להר כך יש יותר שוטרים, אך יתרון נקודתי זה ודאי שאינו מצדיק את חילולו של ההר בעליה שלא כדין. הרי ברור הדבר שאם למשל היינו מסדרים בהר הבית מגרש כדורגל מפואר, ומשחקים בין קבוצות נבחרות, היו עוד הרבה הרבה שוטרים, אך לא זוהי הדרך לחזק את אחיזתנו בהר הקודש. גם העליה כפי שהיא נעשית היום, בניגוד לפסיקת הרבנות הראשית וגדולי ישראל, אינה מכבדת את הר ד' ומקום קדשו, ובפרט כשנלוים לה גם פרצות גדולות, כמו תנועה גדולה של עליית נשים בניגוד לפסיקתם של גדולי המתירים לעלות להר (הרב גורן זצ"ל ויבל"א הרב ליאור שליט"א), וכמו עידוד שנותנים חלק מפעילי העליה הבולטים לעליית חילוניים שלא טבלו, ופרצות במורא מקדש ועוד.
הרב צבי יהודה זצ"ל קובע שדווקא הזהירות מהכניסה להר היא זו שמחזקת את אחיזתנו בו: "כל החומרה הגדולה ההלכתית של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד ע"פ ההלכה במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת במשהו בערך הבעלות הקנינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר בקודש הזה... גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מידת ההלכה, גם בתוך כך ומתוך כך קבועה וקיימת בכל תוקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה".
כי הר הבית אינו סתם עוד הר בארץ ישראל, הר הבית הוא מקום הקודש והמקדש, מכון לשבתו עולמים, "אשר יאמר היום בהר ד' יראה", ולכן הגישה אליו ולכל קישורנו ואחיזתנו בו אינה נקבעת על פי חוות דעת של אנשי שב"כ, אלא על פי השייכות שלנו כולנו לשגב קדושתו. כך כותב המלבי"ם על הפסוק "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים": "ציון מציין מקום המקדש והשכינה, ואותה ייטיב ע"י רצונו - ע"י שרצונו ישכון שם, לא ע"י חומה בריח ודלתיים, וירושלים מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תיטיב ע"י שתבנה חומותיה החיצונים".
ה. בשולי הדברים אתייחס לדברים שהביא הרב וולפסון בשם הרב ניסים זצ"ל. הרב וולפסון מצטט דברים אלו פעמים רבות תוך ציון מקורם מספר 'הלכות קצובות לכלל ולפרט'. זהו ספר שמלקט דברים של הרב ניסים ממקורות שונים, והמקור לדברים אותם מצטט הרב וולפסון הוא כתבה בעיתון ידיעות אחרונות שהתפרסמה לאחר פטירתו של הרב. כל אחד מבין את הערך ההלכתי של כתבה בעיתון, ובפרט כשהרב כבר אינו יכול להגיב, וקל וחומר כאשר הכתבה סותרת את הידוע לנו מהוראות ופסקי הלכה ברורים של הרב ניסים לאסור כניסת יהודים להר הבית. לכן יש לתמוה על הרב וולפסון שמטעה את הציבור ולא מציין את המקור האמיתי של הדברים (המצוין שם בספר).
לעומת זאת, נביא כאן מספר זה דברים שכתב הרב ניסים זצ"ל עצמו, במכתב ליועץ המשפטי בענין 'האגודה להקמת בית המקדש':
"אין ענין הבנין נתון לרצונו של יחיד או יחידים... ענין זה, שהוא הגדול ביותר ליהדות, והוא התכלית של חיינו, ושלכך התפללנו כל הדורות... לא יעלה על הדעת שייעשה בידי אנשים, אלא שכל האומה כולה מקצה ועד קצה תתעורר למענו וייעשה על פיה. אין זלזול גדול מכך לענין שלשמו בעלי האגודה הנ"ל מבקשים לפעול" (הלכות קצובות לכלל ולפרט א, עמ' מט-נ). ויפים הדברים כמובן גם לנושא אחיזתנו בהר הבית.
נמשיך ונתפלל את תפילת מלכנו דוד: "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך, ואבואה אל מזבח א-להים אל א-ל שמחת גילי ואודך בכינור א-להים א-להי". לא בפריצת גדר ודריכת רגלים נבוא אל הר קדשו ואל משכנותיו, אלא על ידי ריבוי אורו ואמתו באומה כולה.
(הרב עמיחי אליאש, ארגון מורא המקדש)