מחוץ לגדר
מצד אחד, חוץ מכמה פעילי ימין, אף אחד לא דואג כמו שצריך למרגל הישראלי ג´ונתן פולארד. מצד שני, אולי העובדה שדווקא הם אלו שחיבקו אותו לחיקם היא זו שמונעת ממנו לחדור ללב הקונסנזוס הישראלי. הוא, בכל מקרה, נשאר תקוע בכלא האמריקני
גלעד כץ
ערב ציון יום לכידתו של יהונתן פולארד ב-21 בנובמבר החליטו ראשי 'הוועד למען השבת פולארד' לחרוג ממנהגם הקבוע ולא לקיים הפגנת הזדהות למען פולארד. בשל סמיכות התאריכים בין נסיעתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לפגישה עם הנשיא האמריקני לבין תאריך הלכידה, הוחלט על 'הפצצת' לשכת ראש הממשלה בטלפונים ופקסים שקראו לאולמרט לא לשכוח את פולארד. גורם בוועד טוען כי המהלך הביא לקריסת מערכת הטלפוניה במשרד ראש הממשלה. האמת? הפעילות הזו, שניתן גם לראות אותה כמו מעשה קונדס בתיכון, קצת מוזרה בהתחשב בעובדה שעתידו של פולארד תלוי באופן טוטאלי בראש הממשלה. הרי אם אולמרט יחליט להקפיא את הטיפול בעניינו, אין כוח בעולם שיגרום לאמריקנים לשחרר מרצונם הטוב את פולארד. מצד שני, משקף הצעד הזה סוג של ייאוש מהפעילות של ממשלת ישראל למען מי שהוגדר על ידה בעבר 'סוכן ישראלי'. למרות שבלשכת ראש הממשלה טוענים כי הטיפול בפולארד נמשך כל העת, ברור שהיחס המורכב של רוב ממשלות ישראל כלפיו מחייב בחינה מעמיקה. כל המרואיינים לכתבה זו לא הצליחו להסביר כיצד קרה שלמרות ההכרה הרשמית באיש ובפועלו קיימת אפליה ברורה וגסה ביחס לחיבוק החם (והצודק לכשלעצמו) שמעניקות ממשלות ישראל לנעדרי צה"ל ושבויו.
יהונתן (ג'ונתן) פולארד הספיק, בטרם נחשף, לשלוח לישראל מידע רב ערך. הנגישות שלו לחומרי מודיעין מסווגים, כקצין במודיעין של הצי האמריקני, אפשרה לו להשיג את המידע. לפי הפרסומים, בין היתר העביר לישראל את מיקום מפקדות הטרור של אש"ף בטוניס, מה שאפשר למטוסי חיל האוויר להשמיד את בסיסי הטרור הפלשתיניים ב-1 באוקטובר 1985. בנוסף העביר פולארד מסמכים ותצלומי לוויין הנוגעים ליכולת הצבאית הערבית והסובייטית.
בשלב מסוים חשד פולארד כי האמריקנים עלו עליו. הוא הודיע למפעיליו הישראלים על חשדותיו, והמתין עשרים וארבע שעות בטרם הגיע לשגרירות ישראל, כדי לאפשר את בריחתם של כל הישראלים הקשורים בהפעלתו. מנגד, מפעיליו הפנו לו עורף כשביקש את עזרתם. עם כניסתו לשגרירות ישראל בוושינגטון האמין פולארד כי הגיע לחוף מבטחים. אך לא עברה שעה קלה, ובהוראה ישירה מירושלים הצטווה הציר המדיני של ישראל, הסמכות הבכירה בשגרירות באותה העת, להוציא אותו מהמתחם. זאת, למרות הידיעה הברורה כי בלשי ה-FBI ממתינים מעבר לשער.
עם תפיסתו התנערה ממשלת ישראל מכל קשר עם פולארד, במטרה למזער את הנזק הצפוי בעקבות חשיפתו של מרגל ישראלי בתוככי מערכת הביטחון של בעלת הברית הגדולה. מדיניות ההתנערות כללה גם התנכרות לבני משפחתו של המרגל. אובדן הגיבוי הביא את פולארד להסכים לעסקת טיעון, שבמסגרתה הודה בהאשמות שיוחסו לו תמורת הקלה בעונשו. אלא שהעסקה הזו הופרה בעקבות התערבות אישית של שר ההגנה האמריקני קספר ויינברגר, ועל פולארד הוטל אחד העונשים החמורים ביותר בתולדות המשפט האמריקני - מאסר עולם עם המלצה שלא לשחררו כלל.
התנכרות, הפשרה, התנכרות
במהלך 21 השנים שחלפו מאז, מעטים הצעדים הרשמיים והמעשיים שנקטו ממשלות ישראל למען פולארד. במהלך התקופה כיהנו בישראל שבעה ראשי ממשלה (פרס, שמיר, רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט) ושלושה נשיאים (הרצוג, ויצמן וקצב), במקביל לארבעה נשיאים אמריקנים (רייגן, בוש האב, קלינטון ובוש הבן). רוב ממשלות ישראל הסתפקו במס שפתיים ביחס לפולארד. שמיר, פרס ושרון בלטו בחוסר-המעש שלהם בסוגיה. יצחק רבין ניסה פה ושם, בפרופיל נמוך. בשנת 95', בעקבות התקדמות תהליך השלום, ביקש רבין באופן אישי מנשיא ארה"ב ביל קלינטון שיחון את פולארד. קלינטון חכך בדעתו אם להיעתר, אך בעקבות מכתב זועם ששיגרו כל ראשי זרועות המודיעין האמריקניות, דחה את הבקשה.
זמן קצר לאחר מכן, והוא כלוא כבר יותר מעשר שנים, פילחה קרן אור ראשונה את תאו האפל של פולארד. בינואר 1996 התרחש השינוי המשמעותי הראשון במדיניות הישראלית כלפיו. שר הפנים דאז, חיים רמון, נאלץ להעניק לו אזרחות ישראלית, לאחר שהבין כי רבים הסיכויים שבג"ץ ייענה לבקשתו של פולארד לקבלת אזרחות. תעודת הזהות הכחולה לא שיפרה את תנאי כליאתו או את מצבו המשפטי, אבל בפעם הראשונה חש פולארד כי ישראל עומדת מאחוריו. בעקבות ההתפתחות ביקש מממשלת פרס שתגדיר אותו כ"סוכן ישראלי", אך פרס סירב ונדמה היה כי ההתנכרות שבה והשתררה.
עוד שנתיים חלפו, וממשלתו של נתניהו החליטה 'לשדרג' את אחריותה של ישראל כלפי פולארד ולהגדיר כסוכן ישראלי. להגדרה זו נודעת חשיבות רבה: לפי החוק, סוכן המוכר על ידי מדינת ישראל זכאי לסיוע כספי לו ולבני משפחתו. התקווה היתה גם כי הגדרה כזו תביא לשיפור תנאי כליאתו של פולארד, באשר רשויות הכלא יפסיקו להתייחס אליו כאל עבריין פלילי.
אך התקוות הללו נגוזו. ללא כל סיבה נראית לעין, החלטת הממשלה לא הועברה עד היום לידי רשויות המשפט והכליאה בארה"ב, ותנאי מאסרו של פולארד בכלא באטנר שבצפון-קרוליינה נותרו קשים. גם הסיוע הכספי המיוחל לא הגיע. יתרה מזאת, לטענת 'הוועד למען השבת פולארד', אסתר, רעייתו של המרגל, אינה מקבלת את המגיע לה, כמו ביטוח רפואי שלו היא זקוקה.
כאמור, היחס של ממשלת נתניהו לפולארד עמד בסימן שיפור ממשי. הממשלה המשיכה במאמציה לשחרורו, ונתניהו אף הורה לחברי מפלגתו לשרים ולמזכיר הממשלה לבקר את פולארד בכלאו. המטרה היתה כפולה; לעמוד על מצבו הפיזי-מנטאלי, ולאותת לאמריקנים כי ישראל אינה מפקידה את אנשיה. בעקבות הוראתו של נתניהו החל 'גל' של ביקור אח"מים בכלא בצפון-קרוליינה, ובהם השרים יולי אדלשטיין, לימור לבנת, יעקב נאמן, אלי ישי ומיכאל איתן, כמו גם חברי כנסת רבים. גם פקידים רמי דרג ביקרו את פולארד, ביניהם ראש המוסד אפרים הלוי, אנשי משרד החוץ והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. יחסו של רובינשטיין לנושא מעניין במיוחד, היות שהוא זה שהורה על הוצאתו של פולארד מתחומי שגרירות ישראל. ייאמר לזכותו כי מאז המעצר פעל רבות למען המרגל הישראלי.
בשנת 1998 היה פולארד קרוב לשחרור. במהלך 'פסגת וואי' כרך נתניהו את חתימת ההסכם עם הפלשתינים בשחרורו של הסוכן והבאתו לישראל במטוס ראש הממשלה בסיום הפסגה. קלינטון הסכים לתנאי, אלא שלאחר טקס חתימת ההסכם טען לפתע, בלי הסברים מיוחדים, כי הדבר אינו מתאפשר. לימים התברר כי קלינטון נרתע מאיומיו של ראש הסי-אי-איי, ג'ורג טנט, שהציג בפניו אולטימטום בנוסח "או פולארד או אני". עדות נוספת להסכמתו של קלינטון לשחרר את פולארד סיפק דניס רוס, השליח המיוחד למזרח התיכון. בספרו האוטוביוגרפי The Missing Peace מספר רוס כי קלינטון שאל אותו במהלך הפסגה לדעתו באשר לשחרור פולארד. תשובתו של רוס, לפי עדותו שלו, היתה "פולארד נחשב חייל, ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב" (עמ' 438). בהמשך הוא מודה כי יעץ לקלינטון לא לשחרר את פולארד. "תצטרך אותו יותר מאוחר, אל תשתמש בו כעת", אמר לנשיא (עמוד 439).
זה לא שחקן קולנוע?
אל מול מאמצי נתניהו, בולטת התנכרותו של שרון. בשנת 2004 חתמו 112 חברי כנסת (כולל שרון עצמו) על עצומה הקוראת לנשיא בוש לשחרר את פולארד. העצומה נמסרה על ידי רוני טרופר, עוזרו האישי של ח"כ מיכאל איתן (ליכוד), ללשכת שרון. איתן מציין כי שרון הבטיח מפורשות להגיש את העצומה לנשיא בוש במהלך פגישתם בבית הלבן. אלא ששרון 'שכח' את העצומה בישראל, והיא לא הגיע לעיונו של בוש.
מלשכת ראש הממשלה נמסר כי מעולם לא התקבלה העצומה האמורה, ולכן לא ניתן היה להעבירה לנשיא ארה"ב. מנגד, כל אנשי השדולה שהתראיינו לכתבה זו טענו כי הדברים הם שקר, וכי העצומה הגיעה ללשכה. מכל מקום, עם חזרתו לישראל נמנע שרון מלהתייחס להבטחתו הקודמת, ובכך למעשה שבה מדיניות ההתנכרות.
פיחות נוסף ביחס הממשלה לפולארד התרחש בשנה האחרונה. כמסורת לא-רשמית, נהגו כל ראשי ממשלות ישראל להעלות את עניינו של פולארד בפגישותיהם עם הנשיא האמריקני, לפחות למען הפרוטוקול. אך בביקורו האחרון בבית הלבן התחמק אולמרט מהשאלה אם העלה את הסוגיה בשיחתו עם בוש, והסתפק בתשובה כללית כי "עניינו של פולארד הועלה במהלך הפגישות בין שני הצדדים". עדות נוספת לנסיגה ביחסה של המדינה ניתן היה לגלות בימים האחרונים: בניגוד ל'חוזר מנכ"ל' של משרד החינוך מהשנה שעברה, שהמליץ למנהלי מוסדות החינוך להקדיש שעה שנתית שתעסוק בפולארד ובפועלו, הרי שהשנה נמנע המשרד מהוצאת חוזר דומה. ההסבר: "העניין בבדיקה".
משרד הביטחון סירב להתייחס לכל מה שקשור לפולארד, בטענה שהאחריות בנושא היא של משרד ראש הממשלה ושל מזכירות הממשלה. מלשכת ראש הממשלה נמסר כי נעשות פעולות למען פולארד, אבל "בסופו של דבר ההחלטה על שחרורו נתונה בידי ארה"ב בלבד".
פעיל מרכזי למען פולארד אומר כי מתקבל הרושם שרשויות המדינה מרוצות מהתרדמה האופפת את הציבור הישראלי בנושא. "אין דרך אחרת להסביר את חוסר העשייה שלהן", הוא אומר. "הגענו למסקנה כי הכוונה היא לא לעורר את דעת הקהל בישראל, כדי שחלילה לא תבוא דרישה לעשייה ממשלתית".
דברים אלה מקבלים אישוש מסקר שהתפרסם באוקטובר 2002. מתברר שיהונתן פולארד הולך ונעלם מהתודעה הישראלית, וכמעט עשרים אחוזים מהישראלים כלל לא יודעים מיהו. בקרב הצעירים עד גיל שלושים היה הנתון גבוה עוד יותר - 25 אחוז. סקר שערך 'מכון סמית' העלה כי שישה אחוזים סבורים שפולארד הוא בכלל מרגל אמריקני שפעל בעיראק, ל-14 אחוזים אין כל רעיון מיהו, ויש גם אחוז מזערי שחושב שמדובר בשחקן קולנוע אמריקני. אם ביקשה הממשלה למחוק את פולארד מהתודעה, הרי שלפי הסקרים היא הצליחה מעל למשוער.
חוששים מתיוג ימני
חוסר המעש של רוב ממשלות ישראל גרם לאחרים למלא את מקומן ולפעול למען שחרור פולארד. שני הארגונים הבולטים הם השדולה למען פולארד בכנסת והוועד למען השבת יהונתן פולארד, שהציבו לעצמם מטרה זהה: לאלץ את ממשלות ישראל לקיים את הבטחתן ולפעול למען המרגל הישראלי. אלי יוסף, ממקימי הוועד, אומר כי המדינה פשוט הפקירה את מי שפעל כה רבות למענה. "עד הקמת הוועד בשנת 2003, כל הפעילות למען פולארד היתה מקרית ומצומצמת", הוא אומר. "הגישה ששלטה עד אז היתה שאסור להפריע לרשויות המדינה בניסיונן לשחרר את פולארד".
יוסף, שבשנת 2000 שבת רעב במשך 120 יום בדרישה למימוש ההצהרות הממשלתיות בנוגע לפולארד, מודה כי לא ציפה שהממשלה תארגן הפגנות או עצומות, "אבל חשבנו וביקשנו שהממשלה תסייע לפחות בעקיפין, אם בקשריה הרבים ואם בנושאים תקציביים. לצערי הרב הבנו שלא נקבל שום עזרה בשום תחום". יצוין כי מדינת ישראל מגישה למשפחות השבויים והנעדרים סיוע כלכלי המיועד לקידום קמפיין בינלאומי, שישאיר את הנושא על סדר היום. הסיוע הזה כולל מימון של טיסות, אירוח וארגון פגישות עם מדינאים בכירים ברחבי העולם. במקרה של פולארד, רוב ממשלות ישראל לא נקפו אצבע למענו.
קשה שלא לערוך השוואה גם בין היחס הציבורי לפולארד לבין היחס כלפי השבויים והנעדרים האחרים. רון ארד הפך לסמל לאומי. שירים נכתבו, עצרות אורגנו, וממשלות ישראל שבו והעלו דרישות בעניינו. גם היחס לשלושת השבויים מהקיץ האחרון - גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב - הוא מחבק ורך. רמי קליינשטיין חיבר שיר למענם, כיכר רבין ראתה עצרות, ומאמצים מדיניים לא חסרו. אך בכל הקשור לפולארד, היחס הציבורי נע בין רחמים לאדישות.
הבדלים אלה מעלים תהיות לא מעטות. מדוע הפעילים למען פולארד באים כולם מהאגף הדתי-ימני? היכן אנשי מחנה השמאל, המעלים על נס את זכויות האדם? תשובה אפשרית היא שתיוגו של פולארד כמזוהה עם מחנה אחד, מונע ממנו להפוך לקונצנזוס. ח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי), החבר בשדולה למען פולארד, מודע לכך שהמאבק הפך 'לדרייב' של קומץ הנתפס כדתי וכקיצוני. "לא ברור מדוע השמאל הישראלי לא שותף למחאה. יש לי השערות משלי, שאי אפשר להוכיח אותן אבל גם אי אפשר לסתור אותן. נדמה לי כי ברגע שנושא מסוים נלקח תחת חסותם של גורמי ימין מובהקים, באופן אינסטינקטיבי הדבר מרתיע גורמים מתונים, ממרכז המפה הפוליטית ומשמאל. הם אינם מצטרפים למאבק מחשש שמא יתויגו כימין קיצוני".
לדעת אלדד, אם למשל הסופר דויד גרוסמן היה מוביל את המאבק למען פולארד, קרוב לוודאי שציבורים נוספים היו מצטרפים. הסבר נוסף שהוא קשור בתפיסות דתיות; לדבריו, "גורמים דתיים-לאומיים אימצו את פולארד בהתאם להבנתם ופירושם את המושג 'כל ישראל ערבים זה בזה'. הם חשים אחריות דתית-אידיאולוגית, שותפות גורל עם יהדות הגולה ועם יהודים הנמצאים בצרה. לעומת זאת, בקרב רוב אלה המוגדרים כאנשי שמאל ליברלי, תחושת שותפות הגורל הרבה פחות מחייבת. הם בעד עליית יהודים לארץ, אבל מכאן ועד אחריות עליהם הדרך עוד רחוקה. לעתים נדמה כי אצלם המושג 'כל ישראל ערבים זה בזה' מוגבל להסכמה לקחת כספי תרומות המוענקים למדינת ישראל כל שנה".
אלדד מעריך כי גם הוויכוח הפוליטי המתלהט עודד את הימין לתמוך בפולארד. "ייתכן שהתנכרותו של שרון לפולארד הביאה לכך שגורמים במחנה הלאומי אימצו אותו חזק יותר ללבם, בכוונה לפתוח חזית נוספת נגד שרון".
הוא מרגל, מגיע לו
השדולה שבה חבר אלדד מנסה בכל הזדמנות לגייס את הכנסת למען פולארד. ב-22 בנובמבר השנה, למחרת יום השנה ה-21 למאסרו של פולארד, הצליחה השדולה להעביר במליאת הכנסת הודעת סיכום שבה נאמר כי "הכנסת תובעת מראש הממשלה להגיש בהקדם בקשה רשמית לנשיא ארה"ב לשחרר את יהונתן פולארד. העתק הבקשה הרשמית יועבר ליו"ר השדולה בכנסת". לרוע המזל, הצהרה מעין זו היא חסרת משמעות חוקית, וחשיבותה בעיקר ציבורית-מוסרית.
השדולה הצליחה גם להביא להכרזה על פולארד כ"אסיר ציון", כתגובה להחלטת בג"ץ משנת 2005 שדחה את בקשתו של המרגל להכרה כזו, בטענה שאינו עומד בקריטריונים. פעולה נוספת של השדולה היתה הקריאה לאישי ציבור לבקר את פולארד בכלאו. במרוצת השנים התארכה רשימת אישי הציבור שביקרו אותו, והיא כוללת שרים, חברי כנסת, רבנים, אישי ציבור ועיתונאים.
הארגון השני הפעיל בנושא הוא כאמור 'הוועד למען השבת יהונתן פולארד'. הוועד, שהוקם לפני כשלוש שנים, שדרג והרחיב את הפעילויות למען פולארד. משמרות מחאה מול שגרירות ארה"ב בתל-אביב, מודעות בעיתונות, לחץ על חברי כנסת ופעולות נוספות שקיים, נועדו למנוע ממקבלי ההחלטות בישראל לשכוח את האסיר. הארגון נעזר גם בגורמים פרטיים, דוגמת 'תיאטרון אספקלריא', המעלה מזה יותר משנתיים הצגה בשם 'פצוע בשטח' העוסקת בפרשה. רק לאחרונה נחל הוועד הצלחה גדולה, כשעיריית בת-ים, בזכות סגן ראש העיר שמעון בוסקילה, העניקה לפולארד אזרחות כבוד של העיר. מנגד, נתוני הסקרים המוזכרים לעיל מעידים על כישלון מסוים של הוועד בהעמקת המודעות הציבורית לסוגיית פולארד.
לא במקרה, רוב חברי השדולה בכנסת הם דתיים-ימניים. בראשה עומד היום ח"כ אורי אריאל מהאיחוד הלאומי. אמנם בעבר שימשו בתפקיד גם חברי כנסת ממפלגת העבודה - אופיר פינס ואורית נוקד - אבל הם היוצאים מהכלל שאינם מעידים על הכלל. נוקד, ח"כית שקטה ויעילה, נמנעת מלתת למאבק למען פולארד מאפיינים פוליטיים. "כשהחלטתי להירתם למענו עשיתי זאת מתוך אמונה שנעשה עוול לאיש שסיכן עצמו למען מדינת ישראל. לא שקלתי שיקולים פוליטיים, ולכן אני לא רואה עצמי 'כעלה התאנה' של השמאל. בתפקידי כיו"ר השדולה ניסיתי לעורר את עניינו של פולארד בקרב תנועות הנוער הציוניות. משום מה מאמציי לא נשאו פרי, והנושא לא תפס בקרב תנועות הנוער המזוהות עם מחנה השמאל".
נוקד מנסה להציל את כבודו של השמאל, ומזכירה כי על העצומה המפורסמת חתמו כל חברי הכנסת היהודים מהמחנה שלה. גם אורי אריאל איננו מסכים עם הנחת היסוד כאילו פולארד אומץ רק על ידי המחנה הדתי-לאומי. לדבריו, "נכון אמנם שהימין יותר פעיל בנושאים כאלה, אבל זה בעיקר הודות לנוער. בפרשה יש מאפיינים הומניים, כמו גם מאפיין לאומי מרכזי - יהודי פעל למען ביטחונה של מדינת ישראל בהסכמתה ובידיעתה".
דווקא ח"כ זהבה גלאון (מרצ), שצירפה את חתימתה לעצומה, טוענת כי "הנושא של פולארד הפך למונופול של גורמים במחנה הלאומי". היא מודה כי הצטרפה לעצומה מסיבות שונות מאלה של חברי הכנסת מהימין: "חתמתי לא בגלל הזדהות עם מעשיו של האיש, ההפך הוא הנכון. פולארד ריגל ובגד במדינתו, ובדיוק כפי שמדינת ישראל היתה מענישה מרגלים בעונשים חמורים, כך אין להתפלא על העונש שהוטל עליו. אבל אחרי שנים שהאיש יושב בכלא, נדמה לי כי השארתו בבית הסוהר גובלת בהתעמרות. זכויותיו האנושיות נפגעו, ותמיכתי נועדה לנסות ולהשיב לו זכויות אלה". להחלטת המדינה להעניק לפולארד אזרחות ישראלית ולהגדירו כ'סוכן ישראלי', היא מתייחסת בביטול: "זה קשקוש אחד גדול שכלל לא רלוונטי".
עו"ד יורם שפטל, המוכר כבעל עמדות לאומיות מובהקות, מסכים חלקית עם גלאון בנושא המונופול הימני-הדתי. לדבריו, "אמנם התומכים בפולארד רובם בעלי זהות פוליטית לאומית-ימנית, אבל המאבק עצמו איננו בעל גוון פוליטי. רק אנשים בעלי תודעה לאומית, שורשית וציונית נרתמים למען פולארד. כיום לרבים בציבור אין תודעה כזו, ולכן מבחינתם אין מקום למאבק למען יהודי הכלוא על לא עוול בכפו בכלא אמריקני".
שפטל אינו רוצה להתעמק ביכולתם של אנשים כמו דויד גרוסמן לגייס ציבורים נוספים למאבק: "גרוסמן לעולם לא יעמוד בראש מאבק למען פולארד, מהסיבה הפשוטה שפולארד איננו פלשתיני. מחנה השמאל, המתהדר בדאגתו לזכויות הפרט, מעולם לא נקף אצבע למען יהודי ברית המועצות בעת שהיו כלואים מאחורי מסך הברזל, והם גם לא נקפו ולא ינקפו אצבע למען יהודים נרדפים אחרים בעולם".
אפילו השיר מקדומים
אם בהקשר של השדולה בכנסת ניתן להתווכח על קיומו או אי קיומו של 'צבע' פוליטי במאבק למען פולארד, הרי שבכל הקשור לוועד אין ספקות כאלה. שם הצבע השולט הוא הכתום. בקרב 15-20 החברים המרכזיים בארגון יש רוב לבעלי הפרופיל הדתי-ימני, ולפי עדותם של גורמים במערך ההתנדבות הארצי של הוועד, רק אחד מכל שלושה מתנדבים הוא חילוני בהגדרתו. הוכחה נוספת לאפיון הפוליטי של תומכי פולארד ניתן למצוא בעובדה ששתי המדרשות שנרתמו לעניין היו מדרשת נגוהות, השוכנת בדרום הר חברון, ומדרשת 'התורה והארץ', ששכנה בכפר-דרום שברצועת עזה. בנגוהות אפילו קיים תקן אחד המתוקצב מכספי המדרשה למען פולארד, ואילו מדרשת 'התורה והארץ', עסקה רבות בנושא פולארד במסגרת חקירתה של סוגיית פדיון שבויים. אשר מבצרי, תושב כפר-דרום בעבר ופעיל מרכזי בוועד, מספר כי המדרשה הכינה בעבור הציבור הרחב מצגת מפורטת אודות המרגל הישראלי. אפילו השיר שנכתב לאחרונה למען פולארד, 'לשוב לעד', מבוצע על ידי להקת 'קולות קדומים' של היישוב קדומים שבשומרון.
סיוון קמחי, רכזת ארצית של המתנדבים, מציעה הסבר נוסף מדוע פולארד נישא בעיקר על ידיים דתיות-ימניות. "הציבור הדתי מתחבר לפולארד בגלל מה שאני מכנה 'הגישה לחיים'. הפעילות למען פולארד לא נובעת מרגשי רחמים, אלא מהבנה שפולארד מייצג את עם ישראל. הפקרתו של האיש מבטאת את משבר הערכים הגדול הקיים בחברה הישראלית בשלושה תחומים מרכזיים: תרבות, חינוך, זהות". לפי קמחי, פולארד מייצג את שלושת הערכים הללו, ולכן רוב החברה הישראלית איננה מתחברת אליו או למאבק למענו.
אלי יוסף כואב את המצב, אך מבין כיצד נוצר. "הסיבה העיקרית לכישלון התודעתי קשורה בערכי החברה ובמערכת החינוך. עד היום השם יהונתן פולארד כמעט ולא נשמע במערכת החינוך הממלכתית, כשלעומת זאת בחלק ניכר ממוסדות החינוך הדתי-לאומי ישנה התייחסות אליו, ולכן שם יש מודעות למצבו ולחובה לסייע בכל דרך אפשרית".
מבצרי טוען כי חוסר המודעות הציבורית לסיפורו הטראגי של פולארד נובע בין היתר מכך שגורמים רשמיים מנסים לחבל ולהזיק לעניינו לאורך שנים. לדבריו "יש הטעייה מכוונת בנושא פולארד, ולכן הציבור הרחב לא יודע את האמת, וממילא אין הירתמות כללית לסייע לו". הוא מאמין כי כדי לפעול למען פולארד חייבים להאמין בערכים כמו ערבות הדדית, מצוות פדיון שבויים ואחדות העם, "ולצערי, ערכים אלה לא מדברים לחלקים גדולים בציבור הישראלי".
למען ההגינות יש לציין כי התבטאויות שהגיעו מדי פעם מצד פולארד עצמו, מחברות אותו היטב לאגף הימני במפה הפוליטית בישראל. ממכתב ארוך שכתב לפני כשנתיים לידידיו בישראל עולות עמדותיו הפוליטיות בצורה מפורשת ביותר, כשבין היתר הוא כותב "יש לנו במולדתנו ממשלה שמזדרזת בצורה מטורפת לשחרר רוצחים ומחבלים, ושמתעקשת על כוונתה לעקור יהודים מאדמתם ולתת את אדמות המולדת היהודית לאויבינו המושבעים. הממשלה הזו היא המשכן של כל קודמותיה חסרות האלוקים.
"ההשפעות ההרסניות הללו פועלות בשקידה תחת לבושים שונים, כגון ליברליזם, הומניזם, הלניזם, אמריקניזם ואוסלואיזם, על מנת לנתק אותנו מהקב"ה ומהתורה, משורשינו היהודיים, מהמסורת שלנו, מארצנו, אך יותר מכל - לנתק אותנו אחד מהשני...למה אנו לא אומרים למנהיגינו: מספיק! אתם לא יכולים לשחרר רוצחים וטרוריסטים! אסור לכם לעקור בתים יהודיים ומשפחות יהודיות מאדמה יהודית! אסור לכם לחלק נשק וכסף לאויבינו המושבעים! אסור לכם לבגוד במורשתנו הלאומית על ידי העברת מולדתנו לאויבינו! ואסור לכם להפוך את ארה"ב לאלוהי שקר! כל זה איננו בשבילנו. אנו לא נסבול התנהגות כזו אף לא עוד רגע".
הקיצונים דחקו את האחרים
מעטים הם האנשים המוכנים להתייחס לשאלה האם ייתכן שצביעת המאבק בצבעים פוליטיים פגעה בסיכויים לשחרורו של פולארד. יוסף, שעזב את הוועד אך ממשיך להעביר הרצאות בנושא, מסכים כי ייתכן שהיתה זו טעות לתייג את פולארד: "המטרה היא שחרור האיש, ולכן אין סיבה לגרור את הנושא למחוזות אידיאולוגיים. זה לא משרת אף אחד, בטח לא את פולארד". יו"ר הוועד ניסן גנאור, למוד אכזבות וחשדן, מסכים לומר כי "אם הייתי חושב שאנשים טובים יותר, מוכשרים יותר וחשובים יותר יירתמו לסייע לפולארד, לא הייתי לוקח על עצמי משימה כבדה זו".
פעיל ותיק למען פולארד, המגדיר עצמו בגאווה כדתי-ימני, מודה כי בשנים האחרונות החליט לצמצם את פעילותו בנושא, וזאת מפני ש"ניתן להבחין בהקצנה של הפעילים, שהשפיעו גם על פולארד עצמו. הם מיקמו עצמם בפינה הימנית ביותר, וגרמו בעקיפין לדחיקתם החוצה של רבים וטובים שיכלו לסייע, אך נרתעו מהסגנון ומהדעות של אלה הקשורים בנושא פולארד".
ח"כ מיכאל איתן, שפעל רבות למען פולארד, מסכים כי העמדות הימניות-דתיות של מובילי המאבק פגעו אולי בפופולריות של פולארד בציבור הישראלי, אבל מדגיש כי "אין בין זה ובין אי-שחרורו ולא כלום". לדבריו, שחרורו של הסוכן נתון בידי שני אנשים - ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב, "וכל השאר לא רלוונטי".
ובכל זאת העובדות מדברות בעד עצמן. יהונתן פולארד כלוא כבר יותר מ-7,500 ימים. בין אם מזדהים עם דעותיו ועם הדעות והמעשים של הוועד למען שחרורו ובין אם לא, מדינת ישראל חייבת לפעול למען שחרורו ביתר שאת. לפחות כפי שפעלה למען שחרורם של אלחנן טננבוים ועזאם עזאם.
29/12/2006
http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=16573
