פורום נסיונות פעילים (עמוד 1239)

שרק בין עירוני
שבתוך העיר לא
אבל לא יודעת

הפעם זה היה להירגע

איכשהו נזכרתי בזה כשכבר הייתי על האוטובוס...
עוד מעט יחזור החורף ואני אחזור ללכת ברגל

ואי זה טוב

זה מעולה

ומתי יהיה הסוף של הבלגן הזה? של חוסר הידיעה המוחלט, שפשוט לא מאפשר לעשות כלום?
תהיו איתי, בבקשה, אל תשאירו אותי לבד בתוך הסיוט הזה. כי אחרת זה יגמר רע.
(לא שככה נראה שזה הולך לכיוון טוב)

אני מנסה.
אבל הטירוף הזה לא נגמר.
והכל סוער ומבולגן. שום דבר לא ברור. אני כבר לא יודעת כלום.
תתפללו עלי שאצליח. בבקשה.
כלום לא בסדר כרגע, ולעזאזל עם זה. לא מרגיש כאילו משהו הולך להיות בסדר
נמאס לי
שום דבר לא בסדר
אני הלא בסדר, לא העולם.
נמאס לי

שלא תכבה.
אולי שכן.
שהכל יכבה, בעיקר הרגשות.
יש איך לכבות אותם, איכשהו אני משתכנעת בזמן האחרון ששווה לעשות את זה. יפתור לי עוד כמה בעיות בדרך, אבל יעשה כמה אחרות. לא זוכרת כבר אם זה שווה את זה או לא. מתחיל להרגיש לי שכן

אני ככ אוהבת את הילדה הזו. טוב שיש לי אותה, כי בלעדיה הייתי נשברת סופית מזמן.
פשוט תודה שהיא קימת. תודה שזכיתי להכיר אותה. תודה שהיא הפכה למה שהיא בשבילי.
בשביל השיחות בתשעה באב, שבהן הייתי צריכה מישהו שיבין, בשביל השכנוע לא לוותר אף פעם, בשביל הכוח שהיא נותנת לי. פשוט תודה שיש לי אותה בחיים

אני צמאה. הממ.
ונו באמת, עברתי היום ממש ליד הבי"ח, אבל לא אכלתי כלום קודם, אז לא היו נותנים לי לתרום דם. תכננתי בכלל לעשות את זה אתמול. וזאת הייתה הסיבה שאכלתי בכלל למרות שכאבה לי הבטן. ואיך שהגעתי לתחנה ראיתי את הניידת של ההתרמות נוסעת משם.
הגעתי לשלב של ההתלבטות מה יכאב יותר, להישאר עם אוזניות או לא.
אני שונאת שזה קורה.
אני בכלל שונאת את כל מה שקשור לזה בזמן האחרון.
אני שונאת להיות אני. זה פשוט גרוע. ואין ככ איך לפתור את זה.

ואני אבודה לגמרי.
לא יודעת מה יהיה נכון וטוב בשבילי לעשות עכשיו ומה רק יהרוס יותר.
חבל שאי־אפשר לראות לאן כל דבר יקח אותי ואז להחליט.
מה עשיתי רע בחיים?
נמאס לי להיות אבודה ככה. באוויר. פשוט באוויר, מחכה שמישהו יזכר להוריד אותי חזרה לקרקע. זה לא מרגיש שזה הולך לקרות.
מה עשיתי רע?

ואיך מכבים את האש הזו? אש גם שורפת.
סליחה, אש בד"כ שורפת.
ובינתיים אני נשרפת מבפנים וקופאת מבחוץ, או נשרפת מבחוץ וקפואה לגמרי מבפנים. תלוי איפה אני.

למה שמישהו ירצה שהאש תבער בו, אם הוא לא יכול להוציא קצת ממנה החוצה?
מה הטעם לבוא עם כל האש, ולגלות שרק מנסים לכבות אותה.
אש תמיד, אש כזו ששורפת את הכל.
באש צריך לדעת לשלוט, וגם אז, היא לא צפויה. לא סתם אש זה הדבר שהכי מפחיד אותי

וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֻכָּל.

צריך איזה משהו להאחז בו. משהו שיחזיק אותי, לפחות בינתיים. ואין. אין לי גם איך למצוא כזה דבר.
לכתוב כאן והאנשים כאן זה מה שהחזיק אותי בחודש האחרון. אבל, כולם התחילו שנה, ואני לא יכולה ליפול עליכם ככה כל הזמן. ובסופו של דבר כל אחד עם הבעיות שלו. אתם לא צריכים להתעסק גם בבעיות שלי.
עד כמה הזוי זה אם מי שאני הכי רוצה לדבר איתה על זה היא המורה שלי מהמגמה? בתכל'ס, זה על גבול הנורמלי, הכל יחסי בחיים, וביחס לכמה שהסיפור הזה הזוי זה ממש נורמלי.

אמרתי מיד אחרי שהתגייסתי, שאם אני מודה לבית הספר על משהו זה על השנה האחרונה. היה לי רע ובכיתי בגללם כל יום, אבל הם הכינו אותי באיזשהי צורה לטירונות. ללהגיע למקום חסר הגיון, עם דרישות מופרכות. ופשוט לסתום את הפה כי אין טעם להתווכח. זה לא מענין אף אחד. וכולם אטומים, יש כללים ותעמדי בהם. איך? לא הבעיה שלנו.
לפני שנה אין מצב שהייתי מתנהגת ככה, אז תודה להם לפחות על זה.
(אני לא מחמיאה להם בכלל כרגע, אבל דעתי על בית ספר ידועה)

מה אכפת לעץ?
ואולי להיות כזה עץ על מים זה לא תמיד טוב.
הייתה טענה כזו, אחרי איזה הוריקן שהיה שהעצים בשכונות העשירות לא החזיקו מעמד, והעצים בשכונות העניות כן, כי הם היו צריכים להצמיח שורשים ארוכים וחזקים יותר בשביל להשיג מים.
ובכל זאת. בד"כ הייתי מעדיפה שיהיה יותר קל, לא בהרבה, רק בקצת.
אני חזקה יותר מרוב מי שאני מכירה, זה די ברור. אז איך כשאני נשברת דואגים להסביר לי שהבעיה אצלי? כל אחד אחר היה נשבר הרבה קודם. מבטיחה לכם

וכרגע אני לא רואה איך משהו טוב הולך לצאת מכל הסיפור הזה.
לא רואה רחוק, אפילו לא מטר קדימה.
חושך מוחלט.
וזה מפחיד, ומעצבן, ויש גבול לכמה זמן אפשר להסתובב בחושך הזה. בלי לדעת מה קורה ומה יהיה

מעניין שהר נבו זה דימוי שמשתמשים בו כ"כ הרבה בשירים. אבל בעצם, איך לא?
זה מתאר את השאיפה, את הרגע שלפני הגשמת החלום, את להגיע הכי קרוב שאפשר, אבל לא.
ומענין מה משה חשב כשהוא עמד שם, כ"כ קרוב לא"י, וידע שהוא לא יוכל להיכנס אליה.
לא מענין איך זה מרגיש, חוץ מזה שאני מנחשת שכל אחד בעולם יכול לתאר את ההרגשה בחיים שלו.

ואיך? העולם הזה כ"כ גדול, ואין בו מקום בשבילי.
אפילו סטטיסטית זה לא הגיוני.
זה גדול עלי כל הסיפור הזה.
ומצחיק. כי לפחות פיזית יש לי עכשיו מקום להיות בו. גם זה משהו שלפני שנה רק חלמתי עליו. אז אולי גם מקום בעולם יהיה לי מתישהו.
וגם עצוב, כי מתועד פה כל מה שהיה וכל כמה שחיכיתי וכל כמה שזה כאב. אין לי כוח לזה עוד פעם.

בדכ מעביר את האינפקציה תוך חכמה ימים. אבל תשימי גם את העגיל תוך כדי כי החור עלול להיסתם.