צריך איזה משהו להאחז בו. משהו שיחזיק אותי, לפחות בינתיים. ואין. אין לי גם איך למצוא כזה דבר.
לכתוב כאן והאנשים כאן זה מה שהחזיק אותי בחודש האחרון. אבל, כולם התחילו שנה, ואני לא יכולה ליפול עליכם ככה כל הזמן. ובסופו של דבר כל אחד עם הבעיות שלו. אתם לא צריכים להתעסק גם בבעיות שלי.
עד כמה הזוי זה אם מי שאני הכי רוצה לדבר איתה על זה היא המורה שלי מהמגמה? בתכל'ס, זה על גבול הנורמלי, הכל יחסי בחיים, וביחס לכמה שהסיפור הזה הזוי זה ממש נורמלי.
אמרתי מיד אחרי שהתגייסתי, שאם אני מודה לבית הספר על משהו זה על השנה האחרונה. היה לי רע ובכיתי בגללם כל יום, אבל הם הכינו אותי באיזשהי צורה לטירונות. ללהגיע למקום חסר הגיון, עם דרישות מופרכות. ופשוט לסתום את הפה כי אין טעם להתווכח. זה לא מענין אף אחד. וכולם אטומים, יש כללים ותעמדי בהם. איך? לא הבעיה שלנו.
לפני שנה אין מצב שהייתי מתנהגת ככה, אז תודה להם לפחות על זה.
(אני לא מחמיאה להם בכלל כרגע, אבל דעתי על בית ספר ידועה)
