חוץ מבאביב ובקיץ, כמעט לא מרגישים אותם אצלנו.
את אכן הזכרת את זה.
מממ
ככה זה כשגרים על ה"הרים".
על ההרים, רץ עם סנדלים 
😬 מי בכלל אוהב סנדלים?
אנחנו אוהבים שאבעס.
האם אתם נוהגים לאכול משהו מבין הירקות הבאים:
1.קישוא
2.חציל
3.אבוקדו
4.קולורבי
5.ברוקולי
6.כרובית
או שמא אתם סולדים מחלקם?
בועות סבוןהפרק שהכי,אבל הכי אהבתי, זה היה על איזה בניין שהייתה לו ערימת זבל בכניסה.. שהתחילה מזה שאסי זרק שם תעטיפה של הארטיק שלו.. זוכרת את זה?😅
שיש לכם מספריים ביד
ויש לכם שיער על הראש
ואין לכם מה לעשות
אז מתחילים כזה לגזור קצוות בחוסר שימת לב
ופתאום השיער נהיה ממש קצר?
שיער עושה רעש כזה ..
אז כשממששים אותו, תלמטה שלו, אז זה נעים כזה,וכיף להתעסק איתו
שינה נעימה וארוכה לכולם
אני כברלא אנונימית בכלל. זה הורג אותי.
תנו לפצלש בשקט!
עם צירה..
למה לנצלש?
צריך לכנס ישיבה דחופה.
אלפאחורס.אחרונהאין קשר בין הפסוק למילים או שרק' אני לא מצאתי אותו?
זה הפסוקים האלה שמתערבבים-
כל השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה , שרוי בלא חיים ובדבר ישועה ורחמים, חוס וחננו ורחם עלינו...
ויבתר אותם בתווך ויקרא שניהם אדם, שניהם כאחד קרויין אדם
וכו' וכו'
בועות סבוןלמרות שמארבע לא עשיתי כמעט כלום.
איך את?
אז איך את עוד ערה?!ריעות.והלכתי לישון אתמול מוקדם, ב12.. אז יחסית ישנתי אחלה.
אבל כן, אני שפוכה..
אולפנה וזה.. כמה שמנסים לישון מוקדם זה לא הולך.
ואז יוצא לי שאני שונצת מלא מלא, כזה 3-4 שעות בכיף, וכל היום והלילה מתהפכים לי..😌
כי אני מצד אחד בן אדם של לילה,וזה הזמן שהכי כיף לי באולפנה,ומצד שני אני ממש חייבת את השעות שינה האלה..וזה מתנגש..מבחינתי,שכולם ישנו ביום ויהיו ערים בלילה. הכי כיף!
אחר כך זה ימים חלושים כאלה.. שבוכים מכל שטות ומתעצבנים מהר ולא מתרכזים.
אבל שנצים זה די משלים..
אין דבר שיותר כיף לראות מפרצוף מפוחד של טטיות.
אין.
כולם חוץ ממני?
אבל באלול צריך להעלות את הכל,וזה מפחיד.
נחמד לסדר
סיוט לנקות.
אבל אם כבר,אז הפוך
ליידי מאדם מיסאחרונהרק עכשיו נולדתי!
מה רוצים ממני?!
יש דבר כזה בכלל סוף?
שהם לא מצליחים להירדם,ושעות מתהפכים במיטה עד שהשינה מגיעה.
אצלי הבעיה הפוכה. יכולה לישון בכל זמן ובכל מצב. בשיעורים,בצהריים,בלילה. כל הזמן(כמעט). ונרדמת בשניות.
ואני צריכה את הזמן הזה שלא נרדמים בו. כי אני צריכה לחשוב מחשבות, ולהקשיב ללב,בלי לחץ, ברוגע.
אני נראה לי ינסה מעכשיו לישון מוקדם, כדי שאולי השינה לא תגיע,ואני אוכל לחשוב מחשבות בשקט לעצמי בלי כל הלחץ של מירוץ החיים. וכן,זה מאוד חשוב.
כפכף פוזלמזדהה
עמוק וקסום.
מי נגע?
לא כדאי לו שאדע
...
מי לחש לך
מה לחש?
מי שתק לך, מי ברח
הפנה לך את גבו
הפנה לך את גבו
עינייך בידו, עינייך בידו
...
ואני
ציפור שקטה, רואה הכל
על ענן
קפוא
ניצב מול חלונך
נאבק בשחפים
הם עטים על תמימותך
וזוחל, מאוהב
מסורבל
אל תוך הקן.
......
(ולילות כאלה
שהכאב מתעורר מתוכך
ודמותך עולה בי
ושוב ידך בתוך ידי, ושוב צמתך מחליקה מקצות אצבעותי
וזיכרון של החיוך שלך מעלה בי חיוך ודמעות זמנית
אני מתגעגעת, טוב?
שתדעי.
לפני שבוע דיברתי עלייך, וסיפרתי, ואמרתי שאת מישהי שאני מאוד אוהבת.
"אבל... היא נפטרה"
"נכון..."
"אז... אהבת אותה."
"לא. אוהבת. היא אולי לא פה, אבל האהבה שלנו כאן. בי."
ונשאר רק להתחנן שלא תשכחי אותי.
ואולי את לא כאן
אבל אני זוכרת.
ואת?)
(ואולי לא לכם אני מספרת אלא לי)
עברה שנה.
המשכתי הלאה, התחלתי שנה יום אחרי האזכרה של ה30.
מישהו שאל בעירייה אם יש מישהו שאיבד פעם מישהו קרוב.
הרמתי יד.
הוא שאל אם אני מוכנה, בבקשה, לשתף איך זה מרגיש.
שתקתי, אמרתי שאני יכולה להגיד שזה כמו גיהנום ואז כולכם בטח תחשבו "אה אז זה ממש קשה", אבל את זה אתם כבר יודעים.
נו, אתם חכמים, אני לא חושבת שחשבתם שזה כיף.
אבל
מה שאני כן יכולה להגיד, ואז אתם באמת תלמדו משהו על איך זה מרגיש,
זה שבמשך חודשיים שלמים לא בכיתי אפילו דמעה אחת. לא בטיפול נמרץ, לא אחרי הלוויה, לא בשלושים, לא אצלה בחדר, לא לבד.
וזה כי
הרגשתי שאם אתחיל לבכות
אז לא יודעת מאיפה יהיו לי הכוחות להפסיק אי פעם.
(בסוף הייתי חולה שבועיים, והיא אמרה לא שאני חייבת לבכות כי אני צריכה לשחרר. בכיתי 4 ימים ברצף ועוד הרבה הרבה אחרי. הצלחתי להפסיק, איכשהו. ואולי חלמתי.)
---------------------------------------------------------------------------
המשכתי הלאה, באמת.
באזכרה לא הייתי כי הייתי בחו"ל. בכיתי שם על גדות נהר ורכבל, עייפה וכאובה ושותקת.
התקשרתי לאמא שלה כמה פעמים מאז. ראיתי אותה, נתתי לה חיבוק, בכינו יחד, דיברנו על מה היה מאז. מה שלום אבא שלה, מה שלום האחיינים.
התמונות שלה עוד עולות ברקע של המחשב, התמונה שלה ברקע של הפלאפון כבר שנה וקצת.
מידי פעם מישהו שואל מי זו ואני מספרת, בדרך כלל הם לא שואלים בת כמה היא עכשיו. אם הם שואלים אני אומרת שזו תמונה מיום ההולדת שלה ושהיא נפטרה לפני שנה. היא הייתה שנה מתחתי, כן.
---------------------------------------------------------------------------
אהובה, היית מאמינה?
דרדסים עדיין גורמים לי לבכות. בשניות, כפרה עלייך. מישהו רק מתחיל לשיר ואני בוכה כמו נהר.
את האהבה למונופול תפסה החרדה. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי משחקת ומרימה את עיני ורואה מישהו אחר מלבדך. איך בכלל משחקים בלי לסדר לך את השטרות ביד, בלי לזרוק את הקוביות ולתפוס אותן כשהן מתגלגלות מקצה שולחן.
איך מטיילים בישוב בלי להיות חרדים שתתגלגלי, מה כיף בזה.
---------------------------------------------------------------------------
וגם הייתי בקבר שלך.
השארתי שם אבן מקושטת, היה עליה משפט משיר שלך.
בטח הכל כבר נמחה עם הגשמים ועם הדמעות ועם רוחות המדבר.
(וזה ממש כמוך, שזכרונך הולך ונמחה ממני. אך את מקומו תופסת רוח מדבר שובבה וחמה, חולות שדבקים בעורי וחודרים תחתיו, הופכים לחלק ממני. האויר העייף והחם נכנס בי וזורם בדמי, אני עוצמת עיניים ועדיין מרגישה את הרוח מה יושבת בתוכי. בכף ידי).
זה בהחלט ידוע.
