פורום נסיונות פעילים (עמוד 1259)

()

היא קפואה.
אין בה טיפת רגש
היא כבר מזמן הדחיקה הכל
ונתנה רק לשכל לשלוט.

אין בה טיפת אמפתיה,
אין בה טיפת חמלה.
היא איננה חשה כאב
אולי כי היא התנסתה בכל כך הרבה כאב
עד שהיא החליטה שדי.

החיוך שלה מזויף,
וכך גם הבכי
בתוכה היא תמיד באותו המצב
הקפוא

יש לה קסם אישי,
זה מה שעוזר לה לשרוד.

היא לא סומכת על איש.
אולי בגלל המחיר ששלמה,
כשסמכה יותר מדי.

לפתע היא שמעה בכי
חלוש, מיואש.
כנראה משהו לא בסדר-
הסיקה.
היא פתחה את הדלת.
וגלתה אשה במציאות מחרידה.
מציאות שלא הכירה.
מציאות נוראית.
היא נאלמה דום.
מבטה נשאר חתום,
אף דמעה לא נשרה
ומעניה נשב זלזול

אך מאז, הפלא ופלא
המציאות הנוראית השתנתה.
איש לא יודע איך
איש לא יודע למה.
גם האשה מנסה לברר.


היא נתנה לעצמה לחייך
חיוך קטן, בלתי מורגש
חיוך אמיתי
בהפסקה שהיתה לה
היא הרי לקחה שעות נוספות בעבודה.

נדבר.

עוד מעט הימים האלה שבשש עדיין חושך

#שרשור מי ער סתמי

איפה את
לו רק היית יודעת כמה כואב לי
כמה אני מיואש ומרוסק מבפנים
איפה את אהובתי
רוצה לשטוף מתוכי בדמעות
את ים האדישות והסתמיות
נמאס לי לברוח
מכל העולם
מה', מכל הטוב שבי, מכל האוהבים אותי..
כמו מנגנון שמשומן היטב
אני יורה לעצמי ברגל
ואז אוכל את עצמי
בלב

אהובתי
לא רוצה עלמא דשקרא
לא רוצה את כל הנפילות
רוצה אותך
רוצה אחדות נפשית
רוצה שמחה
רוצה השלמה ואהבה
רוצה לעשות שלום בתוכי
כדי שנבנה יחד שלום בתוכינו

זה היה בשעה האחרונה, מקצוע מיותר כלשהו, אין לי כוח ללמוד, ואני לא מתכוונת ללמוד כשלא באלי.

אז במקום לדבר ולהפריע לה, הוצאתי ספר קריאה. היא באה אלי ואומרת להכניס. בסדר המורה, מה שתגידי. המשכתי לקרוא, ואז היא העירה שוב, אז הכנסתי את הספר. התעסקתי קצת בדפים וקלסר שהיו על השולחן, כי הקול של המורה הוא באמת רעש רקע מעצבן. אחרי כמה דקות זה גם כבר נמאס אז אמרתי איזה משפט שניים לחברה שלי. באמת שזה היה בשקט.

ואז היא אומרת לי משו בסגנון: "***(צונזר מיי ניים), אני יודעת שאת יכולה ללמוד את כל החומר יום לפני הבגרות, אבל עדיין את צריכה להיות בשקט וללמוד עכשיו" איזה חצופה. בוא נתחיל מזה שאני בכלל לא יכולה ללמוד את כל החומר יום לפני הבגרות. אני לומדת לבגרויות הרבה. (אולי פחות מחלק מהבנות, אבל עדיין.). איזה יופי שאני לא מאלה שמאדימות ברגע.
וגם, היא הגיעה למסקנה שאני לא מסוגלת ללמוד בשיעור שלה עכשיו? יפה. לא רציתי להפריע, לכן קראתי, לא דיברתי. בהמשך השיעור פשוט חלמתי על הרגע שאני אוכל לצאת כבר מהכיתה לבית. ולא, לא למדתי. סתם בזבזתי שיעור שהיה יכול להיות מאד מעניין מאד, אם הייתי יכולה להמשיך לקרוא. 

ואי כמה שהתעצבנתי עליה. 

ומחר יש עוד שיעור איתה. אוף

סוףפריקה

אפשר להגיב

ניסע

.