נשאלתי היום שאלה מעניינת.
היו צדיקים שחידשו פרקטיקות חדשות בעבודת השם. למשל רבי נחמן מברסלב, חידש את עניין ההתבודדות, בתור שיטה ודרך מרכזית בעבודה, וכן את 'תיקון הכללי' ועוד.
ובכן, מה חידש הרב קוק בדרכים המעשיות של עבודת ה'?
קודם כל זו שאלה נהדרת, שצריכה להישאל. וצריך לחשוב הרבה מהי התשובה המדויקת. על איזו הנהגה מעשית המליץ הרב קוק, שקודמיו לא המליצו?
שמעתי בשם רב חשוב, שהרב קוק חידש את עניין ה"כתיבה". גם אצל הרב אביב"י, בספרו 'קבלת הראי"ה', יש מעין זה, על חשיבות העט.
וחשבתי, אולי חידושו של הרב, הוא מפתיע וחריג ממה שאנו מצפים, מהסוג שאנו מכירים בדורות קודמים. אולי חידושו של הרב בעבודת ה', הוא "ההתעמלות".
נוכל ללמוד זאת לא רק מהדגש הגדול שהרב קוק נותן לחשיבות הכח הגופני ושמירת הבריאות, שלא מצינו אצל קודמיו, אלא גם מהצורה בה נתפסו דבריו בעיני... מתנגדיו - קנאי ירושלים. הלא זוהי הפסקה שהכי הרגיזה אותם! אותה פסקה, שנדפסה באורות התחיה לד, ובה כתב: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים.. חיזוק כוחם ורוחם [של צעירי ישראל], בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים".
ואם נכון הדבר, נשאלת השאלה עד כמה אנו, תלמידיו של הרב, אמצנו את ההנהגה הזאת; עד כמה אנו באמת מייחסים קדושה לתרגילי הספורט האפרוריים... האם אנו רואים בזה רק מעשה טכני, בגדר של חול, או שכן השכלנו להבין את הקדושה הנעלה הצפונה בחיזוק הגוף.