פורום נסיונות פעילים (עמוד 1282)

איי מוטי

 

@געגוע..

זה היה קצת כמו שאתה עייף ואתה אומר למישהו, תן לי כאפה, אחת טובה, ואז אתה עירני ומבסוט,
או שאתה עייף ומרטיב את הפנים, תחושה כזו, של ואוו, הייתי זקוק לזה,

הוא דיבר נגד תרבות ה"אני צריך מנוחה"
ונגד תרבות ה"כשיהיה לי אהיה מאושר"
והוא הזכיר גם בלחיות |ראש של חבר מסתובב לכיווני|
ודיבר נגד בלחיות, ואיזן אותי אחרי השיחה עם בנות דודות של בשבת.

אם הייתי יכול להוסיף לרב משפט לרצף משפטים מסוים, הייתי מוסיף לו,
אני לא בוהה בקיר, אני בוהה בקיר!
הוא אמר את זה, פשוט לא ככה.

אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת. וְשָׁאַל לְבַעַל-הַבַּיִת מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ? וְהֵשִׁיב לוֹ אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם. וְשָׁאַל לוֹ מָה אַתָּה לוֹמֵד? וְהֵשִׁיב לוֹ. וְהָיוּמְשִׂיחִים יַחַד. עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאד אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ. וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת וְהִתְחִיל לַחֲשׁב אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל. אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם. אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ. וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי, וְאָמַר לוֹ קדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם רַק אַף-עַל-פִּי-כֵן בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל-כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהג בִּכְבוֹדְכֶם. וְהֵשִׁיב לוֹ כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי, בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זאת, וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן. וְאָמַר לוֹ גַּם עַל זֶה אֲנִי צָרִיךְ לִלְמד מִכֶּם כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶתְכֶם, וְאָמַר לוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח וְהִתְחִיל לַחֲשׁב אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וְשָׁאַל לוֹ וְאָמַר לוֹ יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם הֵשִׁיב לוֹ אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזאת לִלְמד עִמְּךָ. גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר מִי יִמְחֶה בְּיָדִי. וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח. וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרחַ עִמּוֹ, וְהָיָה קַר לוֹ וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ.

 

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב. אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר וְהָיוּ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת אז"ח הוּא ד' וְכוּ" וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשׂוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאד לִלְמד אֶת הַסֵּפֶר. בְּתוֹךְ כָּךְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא שָׁם, וְהִתְיַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב. וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים כְּמוֹ אֵלּוּ הַכֵּלִים הַמְצֻיָּרִין בַּסֵּפֶר, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ כֵּלִים שֶׁעַל יָדָם עוֹשִׂים אֵלּוּ הַכֵּלִים. וְהָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים וְלא הָיָה יָכוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה מַה זּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם. וְהָיָה חָפֵץ לְסַפֵּר זאת לִבְנֵי אָדָם אַךְ אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ אֵין לִי פְּנַאי כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ. אָמַר לוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי. הֲרֵי אֲנִי כָּאן וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי? הֵשִׁיב לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים:

 

 

מחר לימודים

|נושם עמוק|
תחזיקי אותך ריעות. זה בסדר לכתוב במקום לא מושלם בצורה לא מושלמת. רק תחזיקי אותך.

שבוע טוב.

חודש טוב.

כתיבה וחתימה טובה.

ובהצלחה מחר לכל המתחילים!

@Reminder
את יודעת, דיברתי עם בת דודה שלי בשבט ויש מצב שאתן מכירות,
דיברנו על הערוץ, היא אמרה שהיא יודעת על אנשים ששם שאלתי כל מיני שמות עד שהיא אמרה, נראה לי שכן.

בטח כל העולם

ומרגישה שאין לי זכות לפחד ממחר.

הסיפור נכתב מנקודת מבט של אחות קטנה שמספרת על אחותה הגדולה שהתחתנה עם חסיד של הרב ברלנד בשם ישראל והוא היכה אותה. היא מספרת שפעם היא ראתה איך הוא מושך לה במטפחת וממש הזדעזעה. הם התגרשו ואז היא התחילה לצאת אם אח של ישראל, נחמן. פעם אחת נחמן הלך לכינרת עם חברים וסיגריות וסמים ואלכוהול וטבע שם ומת. היא מספרת שהיא ראתה את אחותה מחבקת חולצה סחוטה במים (של נחמן) ובוכה. כאן הסיפור נגמר. זה היה כתוב הרבה יותר ארוך כמובן.

 

מה אתם אומרים?

..

בלגן בבית וכולם אורזים תיקים.
ורק אני, לא הבנתי עדיין עד הסוף, שאני לא חוזרת לבית הספר.
הזוי לגמרי.

חוזרים לשגרה(או שעדיין לא, סליחות וזה..)

וגם כשהיו, היו רגועים
לא חושבת שאי פעם הי'ה אצלנו בבית כ"כ הרבה רעש
מתישהו כבר כאב לי הראש יותר מדי ולא יכולתי לשבת (וחבל, כי הי'ה אצלנו אורח מיוחד, שזה גם סיפור בפני עצמו), אז הלכתי לחדר, וגם שם שיחקו, בכניסה, אז נשכבתי על המיטה (באמצע סעודה. בלי ברכת המזון. סתם ככה) ובהיתי בארון שלי, וכל הספרים שרציתי כבר לא היו שם כי ארזתי לפנימי'ה, לא נתבש פורים ולא אורות ולא חמישי'ה ולא המהרל ולא החומש ולא המסכת ולא של הרב הנזיר, או השני שלו, לא המסלש ולא האורחוצ ולא של הרב ולא ולא ולא
ומתישהו יצאתי והלכתי לסדר וכלים ואוכל ושקיות ולשטוף ולסדר כסאות ולפנות כוסות ולחלק ברכונים והייתי ממש לא מרוכזת בברכה כי כל שני'ה ילד אחר צרח, בכוונה (וזה הזכיר לי שהרב אמר ש), ולהתראות ולסגור את הדלת מאחורי אנשים ולשמוע את הרעש שיורדים במדרגות קומה ועוד קומה ועוד קומה. ודיב} דיברתי קצת עם אמא, מזמן לא דיברנו ככה, ואח"כ היא עלתה לחדר אז שרתי קצת ושפכי ורחם ואסור אבל איך אפשר שלא, ומתישהו התיישבתי ונרדמתי למרות שהשעה היתה בקושי עשר או משהו ובכלל תכננתי ללמוד, אבל הייתי כ"כ מותשת, שלא שלטתי בזה
אוך
(ודיברנו קצת על חתונה והיא אמרה ש ו וואו בעזהי"ת)