פורום נסיונות פעילים (עמוד 1392)

ממש לא נחמד.

כתובות גרפיטי חדשות בירושלים

שיש פה השתלטות של זיינוקים

הוא להיות בייניש ולרצות ספרים

לא אכחיד שהי'ה לי קשה, זא, כן הייתי בכיוון לזה, אבל לא בדיוק ככה, והעובדה שהי'ה איזשהו פתח ואני בחרתי לסגור אותו - למרות שבדיעבד ברור לי עד כמה זה הי'ה הדבר הנכון לעשות - לא מקלה על המצב.
וזה לא פשוט. כי דווקא הסיבה שבגללה הי'ה כ"כ טוב, וברור פתאום, לכאורה גורמת לההפך, ופתאום די וזהו ולמרות שזה נמשך קצת לעוד יום זה עדיין

ואתה יושב ללמוד ומנסה להשקיע הכל בלימוד, וכמו שלא הצלחת בעבר גם לא עכשיו, זאת אומרת, יותר מבעבר אבל עדיין נותר איזשהו שריד שכוסף בצד ורוצה לזכות לבנות כבר

ודף אחר דף ופרק ופתאום אתה מבין שאיכשהו הפנמת את זה, ולא רק שהפנמת א-לא שהתחזקת מזה, ואתה נעמד לערבית (שני'ה של זיכרון) ופתאום קולט שנתבת חלק לשם.
לא הכל, לא אפשרי הכל. אבל כן חלק גדול, גדול בהרבה ממה שהי'ה לפני

ואורות אורות אורות


באמת אורות, באמת


קדושה שמופנמת בבת אחת
רק שהפעם זה אורות וחיים, כי מקודם אורות אבל אורות של יותר מדי, אורות שבוודאות ידעכו אם לא אחרי חודש אז אחרי שנה או שנתיים
ופתאום, אמת

ומה יותר נשגב מאמת



(ותשעת הימים ואז---)

זה הגוזף קאופמן.

 

עם טישו משומש בכיסים ועט פיילוט, כמו איזה ביינישית.

שלי(כיתה ט) התחפשנו לזוג חרדים..אני הגבר הוא האישה(הוא התאפר)!!הבאנו עגלת תינוק ושמנו בבוקסה בכי של תינוק..היה פשוט קורע מצחוק...  וואי איך באלי לשלוח לכם תמונה    אבל..עשינו שם דאחקות וקטעים מהסרטים..אשכרה הוא היה נראה כמו בת..

לכיוון העיר העתיקה?

(לא בשבילי, לא רואה את זה. זה לאח שלי שראה הביאו פה את מחוז ירושלים)

ואוו, זא, אם קודם היה טוב, זה היה מנוף, זא פתאום בבוקר וביום למחרת, בשיעור, הרב דיבר על איך להגיע לרצון ללמוד תורה, ואז ראיתי רב גאון אדיר, וכך גם בימים אחכ, ו עכשיו יש מעין מטרה אחרת,
כל הבעירה הכל כך גדולה, מושקעת באהבת תורה ולימודה,
והשמחה היא,
זא
אני זוכר שפעם החלק הכי קשה לי בצומות היה, להיות בלי חיוך הוא לא ירד,
וזה חוזר, 
מעין, 
כי תורה זה מתוק,
ועכשיו עולות שאלות ואחת ששאלתי את הרב, דיברתי איתו היום איזה שלושת רבעי שעה, היה תענוג,
איך ניתן להיות עצוב בתשעה באב נוכח השמחה של יום העצמאות, 
אז כן, ו ברור, אני יודע קצת, מה זה בית מקדש,
אבל מה,
אנחנו כפויי טובה?
במקום לבכות צריך לקפוץ משמחה,
הרב ענה שזה כל השנה, אבל יום אחד צריך גם להיות עצובים,
ו 
ואוו,
מחילה,
אבל, תודה, אז אני לא מתחרט לדעתי על מה שהיה, זכיתי,
אבל, ואוו הרבה יותר טוב לי, וברכה,
בכל המישורים.