פורום נסיונות פעילים (עמוד 1401)

זה דיי מזעזע במיוחד כי הם לא אוהבים דברים כאלה!

ואל תציעו לי את החלופה העברית שמרטפות (לשמרטף) כי זה פשוט נורא ואיום

לבייבסט?

מה אתם עושים ת'ברית חלבית???אז מה שאתם תימנים ומותר לכם כל השבוע בשרי.אנחנו לא.זו הייתה התקווה שלי בשבוע הזה!ועוד ב8 בבוקר1אבל מה לא עושים בשביל אחיינים..אם צריך אני אקום ב5 בבוקר כדי להגי לברית

(דיווח חי מהשטח)

3 חדוא
5 פולינום
7 טריגונומטריה

חדר כושר
ועכשיו ארוחת ערב אערעעאעאעאא

היום החלטתי להציב לעצמי 'רף גבוה' מהרגיל וללמוד 4 שעות ברצף. (מה שבחיים לא קורה)

זה לימוד מאוד פשוט ואני ב"ה עם יכולות ריכוז יחסית בסדר.

 ועדיין היה לי כל כך קשה. להושיב את עצמי, להתרכז, להתמודד, להתחבט אם נחוץ עכשיו שאפתח מחשב או שזה יכול לחכות לאחר כך. להרגיע את ההרגל לקום כל 20 דק ולקרוא הודעה או להכין עוד קפה.

לנסות ללמוד לשם שמיא ולא כדי לאמר לעצמי- למדתי.

וזה בסך הכל 4 שעות. וזה בסך הכל מסילת ישרים או תנ"ך.

 

ולחשוב שאתם עושים את זה יום ביומו, דקה דקה,

לומדים גם 17 ו 18 שעות (ואולי יותר?). ולא במשך שבוע או חודש.

אלא ממש במשך שנים על גבי שנים.

ולא לימוד פשוט כמו תנ"ך

אלא גמרא.

 בשפה שדוברה לפני אלפי שנים ופירושים שנכתבו לפני 700 שנה,

להתחבט בסוגיה מסובכת, לנסות לרדת לגמרי לסוף דעתו של רש"י או התוספות,

להלחם במחשבות ובהסחות הדעת, להשתדל לא להימרח

לא לבזבז שניה, להבין שכל רגע של לימוד תורה הוא חשוב ויקר.

וכל זה רק כדי לקיים את דבר ה', רק כי זה לשם שמיים, רק כי זה תורה.

 

מורידה בפניכם את כובע. היום הבנתי באמת כמה זה לא פשוט (וזה רק מהתמודדות קטנה ושולית כמו שלי)

ולחשוב כמה אתם מתמודדים ומוסרים את הנפש על תורתנו הקדושה.

בקיצור- אשרייכם אשרייכם אשרייכם.

מעריצה אתכם כפשוטו.

חוץ מזה שזה הדבר שמשמח אותי יותר מהכל.

 

ולגבי היום- בסוף לא הצלחתי עד הסוף לצערי.

אבל בע"ה נמשיך להתמיד ובסיעתא דשמיא שיהיה רצון גדול ללמוד תורה,

ואחר המעשים נמשכים הלבבות.

לא לוחצים לתוצאות חיצוניות,

אחרי תהליך ארוך דברים יראו אחרת וכמובן שהרצון הטוב הוא הכל.

 

(הייתי צריכה לשתף)

~~~~

 

"בתחלתה של הופעת יראת אלהים על האדם הכללי 
והפרטי, מביאה היא אותו לידי שעמום ובטלנות, הוא אובד את רצונו 
ואת עצמיות המהותיות שלו, מפני שנגעה בו היראה רק בצדדיה 
החיצוניים, לא הפכה את הפראות והרשעה, הספוגה במהותו החמרנית, 
ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק שמרי החיים האנושיים, 
והרי ההופעה האלהית, שהיא לגמרי ההיפוך מכל הרשעה והנבלה, 
היא מבטלת אותה, וממילא נעשה האדם חלוש החיים, והציבוריות 
נעשית לקויה, אין אומץ ואין חפץ קבוע לשכלול, להכשרתם 
של החיים החברותיים. 
אבל רוח האדם האמיץ, המכיר על פי נקודתו הפנימית, כי 
ההרגשה הזאת של יראת אלהים היא הכל, כל החיים 
וכל הטוב, לא יעזב את אוצרו, ובכל אשר יתענה, עינויים גשמיים 
ועינויים רוחניים, מכל אשר לא יוכל לכאורה להחזיק מעמד נגד 
החופש המודרני, נגד שאיפת הגדולה התרבותית של חיי הזמן, נגד 
היופי המקסים, ונגד תסיסת החיים המרעשת, וגם לפעמים נגד המוסר 
והיושר הטבעיים, שלא יוכל בכל פעם להלום אותם אל הצורה של 
יראת אלהים ותוצאותיה בחיים כפי קליטתו ההסברית, כל אלה לא 
יכילו כח להפסיק את חוט החיים ואת אומץ ההסכמה, שרק 
ביראת אלהים מחסה עז לאדם, ויזכך אותה ויטהרנה."

בס"ד

בדברים שאת אומרת
אמת פשוטה
מול היד המכוונת
רק לנשום
מול הים שמשו משו
יום נגמר
לילה שמביא להתחלה חדשה
-
מכירים שבורחים לספרים?
אז מטופלים

בתור אחת שמודעת לעצמה, מאמינה בתהליכים נפשיים ורגשיים ומשחררת טראומות על ידי עצימת עיניים, נשימות עמוקות וצחוק תמיד ידעתי שבתוך המוח שלי מסתובב חומר מופלא. אצל כל אחד יש כזה, אבל אני שמתי לי למטרה להכיר אותו.

לפעמים אני כותבת שיר וחושבת שיודעת למה התכוונתי וכמה זמן (דקות, ימים, שנים- כל אלו קרו) אח"כ פתאום מבינה על מה *באמת* כתבתי. מה תת המודע שלח למעלה בלי שראיתי את זה. לפעמים אני אומרת דברים שמעולם לא חשבתי עליהם ופתאום מבינה שהראש שלי יודע תשובות שחיפשתי הרבה זמן.

אני אוהבת לשיר. לא במיוחד טובה בזה, אבל אוהבת. בדרך כלל כשאני לא עושה משהו שמצריך מחשבה אני שרה. מסתובבת בבית ושרה, מציירת ושרה, שוטפת כלים ושרה. ותמיד אלו שירים של אחרים. היום יצא לי לשיר ופתאום שמתי לב שאני שרה מילים של שיר שאני לא מכירה. שיר שלא קיים. שרתי ככה כמה זמן, כשאני לא יודעת מה המילה הבאה שיוצאת לי מהפה ונאחזת רק בדמיון של במה ואישה כבת 50 מהמאה הקודמת ששרה בטונים גבוהים ודקים מילים ארוכות ומלנכוליות. באיזשהו שלב התחלתי להקליט מה ששרתי. אחרי כמה דקות עצרתי והקשבתי. תשמעו... שרתי באנגלית, ואני חושבת שההגבלה הזו של להשתמש באוצר מילים מצומצם מאוד עזרה לי להוציא משהו מזוקק. אז נכון, לא שרתי טוב, אבל שמעתי פתאום בצורה מאוד ברורה מה אני מרגישה. תרגמתי אחר כך מה ששרתי, וכל כך שמחתי לראות שיש מילים לתחושה הזו, שיש דימוי שיכול להסביר. ונכון שלא כולם, אולי אפילו אף אחד לא יבין. אבל אני הצלחתי לבטא לעצמי מה אני מרגישה וגם, אולי, מאיפה זה הגיע.
הקלטתי שני קטעים, הנה התרגום-
1. צללים מילאו את ליבי
צללים רצים דרך נפשי
בודדה הייתי כשפתחתי את הדלת
בודדה הייתי כשחציתי את הדרך
אורות ירוקים נשאו אותי הלאה
חייזרים לקחו אותי כל כך רחוק מביתי
לא הייתי אני יותר
לא הייתי עצמי יותר
כל כך בודדה, כל כך לא אני
לא יודעת להיכן אני הולכת
שקט דרך נפשי

2. ימים יקרים תחת הקשת
ימים ירוקים וצהובים, כתומים לאורך השנה
רוח מצאה אותי כשציחקקתי אל העץ
ילדים צחקו והצביעו עליי אבל אני הייתי כל כך, הו, כל כך שמחה
ארוחות פיקניק וריח של אויר טרי בבוקר
כל כך מוקדם בבוקר
השמש בדיוק זרחה אל מעלה
ציפורים נישקו את השמיים
ציפורים נישקו את נשמתי
רוח סבבה אותי ואני רצתי עוד ועוד ועוד
הייתי כל כך שמחה מזמן, מזמן
שמחה הייתי מזמן, מזמן
שמחה הייתי כשרוח סבבה אותי
ארוחות פיקניק ופרחים צהובים
ילדי בית ספר מנשקים את שיערי
ג'נטלמנים מנשקים את ידי ואני עדיין חולמת עליך בלילה ההוא

ועד שממש בא לי לצאת לשבוע כזה לטייל אבל אין לי עם מי🙄

ולבד זה מעפן קצת

כשאנשים מתרחקים ממני, אני מתקרבת