אם מישהו ממש ממש עיצבן אותי עד שאני לא רוצה לראות אותו
והוא לא יודע מזה ואין סיכוי שאגיד לו.
והוא נמצא עכשיו בקומה למטה וזה מוזר שאני מסתגר למעלה בחדר??
אם מישהו ממש ממש עיצבן אותי עד שאני לא רוצה לראות אותו
והוא לא יודע מזה ואין סיכוי שאגיד לו.
והוא נמצא עכשיו בקומה למטה וזה מוזר שאני מסתגר למעלה בחדר??
זה סתם שאני רגיש לדברים מסוימים.
יהיה בסדר....אבל היא אמרה שהמפלגה שאני תומך בה "הזויה".
זה ממש פגע כי זה מפלגה תורנית, ובעיני זה כמו לקרוא לתורה שלנו "הזויה".
(אח"כ קראתי איזה כתבה על דמות היסטורית, ואמרתי שכשיהיה לי אפשר לקרוא על שמה של הדמות ההיסטורית,
אז היא אמרה "אבל הוא היה ליברל, והמפלגה שאתה תומך בה לא ליברלית".
והיא גררה אותי לדיון מטומטם שבכלל לא הייתי צריך להיכנס אליו)
סליחה אם כתבתי לא מובן.
ב"ה מצאתי תירוץ - להרדים את הילדה... אבל אולי עוד מעט אצטרך לרדת.
לא מרגיש לי טבעי,
ובכל מקרה- היא כבר הלכה...
בכל מקרה תודה על ההיענות. בטח עד הפעם הבאה זה יעבור לי. לפעמים הזמן עושה את זה...
לא מאמין שיהיה לי אומץ..
תודה.
אבל בנעימות ולא מתוך ביקורת:
"תשמע, היה היום משהו שעשית שגרם לי לחוסר נעימות ואני רוצה לפתור את זה".
בכללי, נראה לי שחייב להפסיק לשמור מתחים עם אנשים בבטן.
אח"כ זה מצטבר והופך למטענים שהורסים את החיים.
עדיף לנקות את זה מאיתנו ולהמשיך (למרות שזה מאוד(מאוד) קשה)
ועי' מ"ש לפטל.
.רגע שלםלמרות שגם על דברים 'שטותיים' כביכול צריך לדבר.
כל עוד הם פגעו בך- זה לא סתם.
אבל איך שאתה חושב..
רק בשמחה.בהצלחה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)