הרב אלישע זצלפרשת משפטים ושבת שקלים התשע"ג
אנשי הגבול
הרב אלישע וישליצקי
בעקבות טלטלות הבחירות לגווניהן א. שייכות בעולם של סתירות בדעות ובמידות, כשהאמת הופכת "עדרים עדרים והולכת לה" (ע"פ סנהדרין צז', וישעיהו נט'), שואל את עצמי, למי ולמה להשתייך. שאלה זו יכולה להתחיל ולהסתיים במישור המעשי, בעד או נגד, ותו לא. גם הסקרנות היא פיתוי גדול, אך האם התקדמתי בכך בבירור האמת? האם נבנתה הנפש בטהרה?אולי מחמת חולשה ואנוכיות אני מתעסק רק בניצחונות על אחרים, במקום להקשיב באמת ולנסות להשתפר בעצמי. ב. בירור נוקב כשהנביא ישעיהו - בפרק נט' - הצביע על "כשלה ברחוב אמת" הוא לא חייב אותי לסייע לכך. אדרבה - "מגלגלים חובה ע"י חייב" (בבא בתרא קכ'). אבל אם אכן רוצה האדם בבירור האמת, אסור לו להירתע מבירורים נוקבים. אולי המפתח לבירור האמת, הוא לא לערב עניינים אישיים תוך כדי תנועת ההקשבה, המחשבה, הדיבור והמעשה. ממש כדברי התורה בפרשת משפטים השבת - "לא תענה על ריב" (שמות כג') שכוונתה - לא להתווכח בעקשות ולא להתבצר בעמדות, אלא להסתער אל עבר הבירור הנוקב (על פי שו"ת חתם סופר או"ח ס' ר"ח). ג. עצמי וזולתי גם בשעת ויכוח מר, לא מוותרת לי תורת אלוקים חיים ודורשת - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט'), כי אהבה שתלויה בדבר ומשועבדת לאינטרסים אישיים, חונקת את היכולת האמיתית להקשיב. אם רק אצליח להתנקות מהמשקעים האישיים, אז אוכל לשמוע בירור נוקב שמופנה אלי, אל מידותי ודעותי, וגם אוכל להפנות אל זולתי שאלות נוקבות מבלי להירתע. ד. עניני לא חייבים לייחס כל משפט שקוראים לשמות ולתפקידים מסוימים. לא כל מילה בדף או במאמר או בשיעור מכוונת למאן דהוא. אפשר גם בדורנו להצמיח חופש האזנה. היינו - לא התקשורת תשעבד אותי לקטלוגים ולקטרוגים ולשמועות שוא, אלא חיפוש האמת, שהוא החופש האמיתי והטהור גם של האוזן וגם של הפה, גם של הדעת וגם של הלב. כדוגמא - "לא תשא שמע שוא" (משפטים כג'). אדרבה ככל שאקדים להשתחרר מבית הכלא של האנוכיות, כך אוכל לשמור על בירור ענייני, ערכי, ללא כחל וללא שרק. ה. ציבורי הבחירות הנוכחיות אינן רק לתפקידי שרים וח"כים, אלא יש שאלות ציבוריות משמעותיות נוספות שמונחות לפתחנו, בסערה ובטלטלה. ובמבטי אל הראי - נזכר בנבואת זכריה על הפיכת החורבן לבניין בתנאי של - "האמת והשלום אהבו" (ח', טז'-יח' ומצודת דוד שם). לא מדובר אפוא באמת אישית- קבוצתית- מחנאית, אלא באמת של הגאולה, של הפיכת החסרונות לתיקון כללי באמת. (גם אם הוא במלרע ולא במלעיל...) הן חפצי חיים אנו, ברשות הרבים לא פחות מרשות היחיד והמשפחה והקהילה. לפיכך שאלות הזהות והאופי הציוני-מוסרי-חברתי-יהודי, לא רק שאינן מַרְפות מסדר היום, אלא הולכות ומתחדדות. יתכן שאם "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" יהיה בראש סדר היום הציבורי-לאומי, אזי גם המידות והדעות שלי ושל שייכותי לקבוצה ולמחנה - תעמודנה על רף הרבה יותר גבוה, הרבה יותר טהור.
ו. אנשי הגבול מסימניה של החובה, בהקשר הנ"ל של "האמת נעדרת", נמצא בגמרא (סנהדרין צז', שבת קיח', כתובות קיב') גם "אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו" לפי רש"י בפירוש הראשון, מן הראוי שאת הסוגיא החברתית-ציונית, אפסיק להפוך לכלי ניגוח מול זולתי, ואשתדל למחוק את המושג "מעמד בינוני". אדרבה, אין יותר פריפריה, כי אין יותר מרכז. חדל יחצנות ברשת של הכסף והכלכלה ומשהו חדש מתחיל בבירור של מידות, ענוה, הכנסת אורחים, תרומה והתנדבות. ואוויר נקי ורענן יחדור לאזורנו. ומזה תצמח תביעה אמיתית הדדית בין כולנו, ולא עוד "אני בצדק החברתי, ואתה...", אלא שינוי פנימי בנפש, להמשיך ביתר שאת להיות אנשי גבול להסתובב ממקום למקום בלי להשתעבד למחיאות כפיים או לקיטונות של בוז. ז. הקודש והחול- חיבור והבדלה לפי פירושו השני של רש"י (סנהדרין צז'), מדובר "באנשי הגבול", כדוגמת הסנהדרין, שמקום מושבם בהר הבית, שהיה חציו בקודש וחציו בחול. מערכת היחסים בין הקודש והחול, מורכבת בכלל, ובחבלי משיח על אחת כמה וכמה. ושוב, עלי לחזור בעצמי אל המקורות אשר בששת הסעיפים הנ"ל, ורק מכוחם להיכנס אל השביעי הנוכחי.
כל ערבוב של חוות הדעת האישית שלי בתוך הבירורים הנוקבים של היחס בין הקודש לחול, מהווה ביטוי לחולשה שלי ולא לעוצמה. אם כי נכון הוא כי עקרונית המבדיל בין חדש לחול, הוא האלוקי אשר גם מחבר ביניהם עם ההבדלה. אין שויון בין שבת למוצ"ש, והקודש הוא מקור הכוח לחול, כשהחול הוא הכלי המכיל את הקודש אל המציאות, במיוחד בראשית צמיחת גאולתנו (מאמרי הראי"ה 409-442). אבל האם אני אוטומטית איש הקודש? והאם זולתי הוא אוטומטית איש החול כי חושב אחרת ממני או מתנהג באופן שונה? אשר על כן, מתפלל איש פשוט כמוני- "אתה חונן לאדם דעת", להבדיל בין הקודש ובין החול ולא לנתקם זה מזה ולא להופכם לגורמי קיטוב ועוינות. מתפלל להעצמת העין הטובה, ההקשבה האמיתית, הבירור הנוקב... ובעצם מתפלל להיות מ"אנשי הגבול". אדרבה, נהפוך כולנו יחד את המציאות המורכבת והנראית מבחוץ חצויה ושסועה לאתגרים משותפים אמיתיים הבונים יחד עם אחד ומדינה אחת בארץ אחת על פי תורה אחת, מכח אלוקי מערכותינו, צור ישראל וגואלו.
אנשי הגבול
הרב אלישע וישליצקי
בעקבות טלטלות הבחירות לגווניהן א. שייכות בעולם של סתירות בדעות ובמידות, כשהאמת הופכת "עדרים עדרים והולכת לה" (ע"פ סנהדרין צז', וישעיהו נט'), שואל את עצמי, למי ולמה להשתייך. שאלה זו יכולה להתחיל ולהסתיים במישור המעשי, בעד או נגד, ותו לא. גם הסקרנות היא פיתוי גדול, אך האם התקדמתי בכך בבירור האמת? האם נבנתה הנפש בטהרה?אולי מחמת חולשה ואנוכיות אני מתעסק רק בניצחונות על אחרים, במקום להקשיב באמת ולנסות להשתפר בעצמי. ב. בירור נוקב כשהנביא ישעיהו - בפרק נט' - הצביע על "כשלה ברחוב אמת" הוא לא חייב אותי לסייע לכך. אדרבה - "מגלגלים חובה ע"י חייב" (בבא בתרא קכ'). אבל אם אכן רוצה האדם בבירור האמת, אסור לו להירתע מבירורים נוקבים. אולי המפתח לבירור האמת, הוא לא לערב עניינים אישיים תוך כדי תנועת ההקשבה, המחשבה, הדיבור והמעשה. ממש כדברי התורה בפרשת משפטים השבת - "לא תענה על ריב" (שמות כג') שכוונתה - לא להתווכח בעקשות ולא להתבצר בעמדות, אלא להסתער אל עבר הבירור הנוקב (על פי שו"ת חתם סופר או"ח ס' ר"ח). ג. עצמי וזולתי גם בשעת ויכוח מר, לא מוותרת לי תורת אלוקים חיים ודורשת - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט'), כי אהבה שתלויה בדבר ומשועבדת לאינטרסים אישיים, חונקת את היכולת האמיתית להקשיב. אם רק אצליח להתנקות מהמשקעים האישיים, אז אוכל לשמוע בירור נוקב שמופנה אלי, אל מידותי ודעותי, וגם אוכל להפנות אל זולתי שאלות נוקבות מבלי להירתע. ד. עניני לא חייבים לייחס כל משפט שקוראים לשמות ולתפקידים מסוימים. לא כל מילה בדף או במאמר או בשיעור מכוונת למאן דהוא. אפשר גם בדורנו להצמיח חופש האזנה. היינו - לא התקשורת תשעבד אותי לקטלוגים ולקטרוגים ולשמועות שוא, אלא חיפוש האמת, שהוא החופש האמיתי והטהור גם של האוזן וגם של הפה, גם של הדעת וגם של הלב. כדוגמא - "לא תשא שמע שוא" (משפטים כג'). אדרבה ככל שאקדים להשתחרר מבית הכלא של האנוכיות, כך אוכל לשמור על בירור ענייני, ערכי, ללא כחל וללא שרק. ה. ציבורי הבחירות הנוכחיות אינן רק לתפקידי שרים וח"כים, אלא יש שאלות ציבוריות משמעותיות נוספות שמונחות לפתחנו, בסערה ובטלטלה. ובמבטי אל הראי - נזכר בנבואת זכריה על הפיכת החורבן לבניין בתנאי של - "האמת והשלום אהבו" (ח', טז'-יח' ומצודת דוד שם). לא מדובר אפוא באמת אישית- קבוצתית- מחנאית, אלא באמת של הגאולה, של הפיכת החסרונות לתיקון כללי באמת. (גם אם הוא במלרע ולא במלעיל...) הן חפצי חיים אנו, ברשות הרבים לא פחות מרשות היחיד והמשפחה והקהילה. לפיכך שאלות הזהות והאופי הציוני-מוסרי-חברתי-יהודי, לא רק שאינן מַרְפות מסדר היום, אלא הולכות ומתחדדות. יתכן שאם "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" יהיה בראש סדר היום הציבורי-לאומי, אזי גם המידות והדעות שלי ושל שייכותי לקבוצה ולמחנה - תעמודנה על רף הרבה יותר גבוה, הרבה יותר טהור.
ו. אנשי הגבול מסימניה של החובה, בהקשר הנ"ל של "האמת נעדרת", נמצא בגמרא (סנהדרין צז', שבת קיח', כתובות קיב') גם "אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו" לפי רש"י בפירוש הראשון, מן הראוי שאת הסוגיא החברתית-ציונית, אפסיק להפוך לכלי ניגוח מול זולתי, ואשתדל למחוק את המושג "מעמד בינוני". אדרבה, אין יותר פריפריה, כי אין יותר מרכז. חדל יחצנות ברשת של הכסף והכלכלה ומשהו חדש מתחיל בבירור של מידות, ענוה, הכנסת אורחים, תרומה והתנדבות. ואוויר נקי ורענן יחדור לאזורנו. ומזה תצמח תביעה אמיתית הדדית בין כולנו, ולא עוד "אני בצדק החברתי, ואתה...", אלא שינוי פנימי בנפש, להמשיך ביתר שאת להיות אנשי גבול להסתובב ממקום למקום בלי להשתעבד למחיאות כפיים או לקיטונות של בוז. ז. הקודש והחול- חיבור והבדלה לפי פירושו השני של רש"י (סנהדרין צז'), מדובר "באנשי הגבול", כדוגמת הסנהדרין, שמקום מושבם בהר הבית, שהיה חציו בקודש וחציו בחול. מערכת היחסים בין הקודש והחול, מורכבת בכלל, ובחבלי משיח על אחת כמה וכמה. ושוב, עלי לחזור בעצמי אל המקורות אשר בששת הסעיפים הנ"ל, ורק מכוחם להיכנס אל השביעי הנוכחי.
כל ערבוב של חוות הדעת האישית שלי בתוך הבירורים הנוקבים של היחס בין הקודש לחול, מהווה ביטוי לחולשה שלי ולא לעוצמה. אם כי נכון הוא כי עקרונית המבדיל בין חדש לחול, הוא האלוקי אשר גם מחבר ביניהם עם ההבדלה. אין שויון בין שבת למוצ"ש, והקודש הוא מקור הכוח לחול, כשהחול הוא הכלי המכיל את הקודש אל המציאות, במיוחד בראשית צמיחת גאולתנו (מאמרי הראי"ה 409-442). אבל האם אני אוטומטית איש הקודש? והאם זולתי הוא אוטומטית איש החול כי חושב אחרת ממני או מתנהג באופן שונה? אשר על כן, מתפלל איש פשוט כמוני- "אתה חונן לאדם דעת", להבדיל בין הקודש ובין החול ולא לנתקם זה מזה ולא להופכם לגורמי קיטוב ועוינות. מתפלל להעצמת העין הטובה, ההקשבה האמיתית, הבירור הנוקב... ובעצם מתפלל להיות מ"אנשי הגבול". אדרבה, נהפוך כולנו יחד את המציאות המורכבת והנראית מבחוץ חצויה ושסועה לאתגרים משותפים אמיתיים הבונים יחד עם אחד ומדינה אחת בארץ אחת על פי תורה אחת, מכח אלוקי מערכותינו, צור ישראל וגואלו.
