פורום נסיונות פעילים (עמוד 2894)

@נזק מנוזק 

איפה אתה?!

סמים מרים,
סמים מתוקים.

אריזל.

הבעשט.


קרבת פני ה'.
אהבת ה'.


תיקון עוונות.

משנת הביטחון,
דוד המלך.


רשע צומח ונופל.

בדור שלנו, עיניים לראות.

התגלות טובו של ה', לאחוז בזה.

בטחון משמעותי להמלכת ה' בעולם.

ה' הוא המלך.

המלכת ה' לא מתחילה בראש השנה ומסתיימת ביוהכ.
ה' מלך. האיר לי, לחיות ברמח ושסה את המלכת ה'.


לחיות המלכת השם. לא רק בשדא.

מידך הכל והכל נתנו לך.


לא מבין כלום. עושה לטובה מה שהוא עושה.

מקום אחר ליישום אהבת השם. לב.

מסתובב, איזה הסתר של השם. להמליך את ה' בכל דבר ודבר, זוכה להשראת.
התבנית תפקיד שלנו.


יש עבודת המלכת ה' עליי.


יראה אהבת הבורא בטחון.




שלב. אני יגיע.




אוהבים את ה' אוהבים את ה' ניסיון אם היתי זוכה לאהוב את ה' באמת היתי זוכה לא מנסה להתרחק ממנו.



עשבים שצמחים מהר נובלים קומלים מהר.



מזמור ל-.

@דשא סינטטי

ומשהו מתוק..?

העיניים נפקחות לאט. חושך. הריצפה מזרימה אלי קור.
למה אני על הריצפה?
אני מתרוממת על ארבע ואז מושכת את עצמי לעמידה. מקצה החדר נשמע צליל של הודעה, הפלאפון מאיר לשניה ונכבה.
אני נשענת על הקיר. המרפק לוחץ בטעות על המתג. האור מציף באחת את החדר, העיניים ממצמצות אוטומטית. אני סוקרת את החדר במבטי. כיסא הפוך. המיטה מלאה בספרים ודפים. תמונות זרוקות על הריצפה. בקבוק בושם מנופץ. שמיכה מושלכת בצד.
מה הלך פה לעזאזל? מה השעה בכלל?
בזהירות לא לדרוך על דברים אני ניגשת לשולחן ופותחת את הפלאפון. השעה 7:15. שיט עוד רבע שעה עובר האוטובוס לבית ספר. אני מתלבשת מהר. גרביים, נעליים, ילקוט, מפתח של החדר, שאמא לא תראה מה קורה פה, תפוז, ולצאת.
אחרי חמש דקות, כשאני כבר על האוטובוס אני מתחילה לשחזר.

@זמרת מיוחדת קיבלנו הזמנה.....

חביב...

הנרי לואיס מנקן כתב פעם ''ציני הוא אדם שבכל פעם שעולה באפו ריח של פרחים הוא מסב את ראשו ומחפש ארון מתים''.

מנקן אולי לקח את זה קצת רחוק, אבל על פי ההגדרה הזו

 

כולנו הפכנו לצינים

 

כשהיינו ילדים, בכלל לא הכרנו את המילה הזהו, ''ציניות''- דילגנו ושרנו באמצע הרחוב כאילו אין מחר,

לא התביישנו לחבק את אמא כשהיא באה לאסוף אותנו מהגן, 

ולא עצרנו את הדמעות כשמופאסה מת או כשמישהו קצת פגע בנו.

הרמנו את היד בכל פעם שהמורה שאלה שאלה, ושאלנו שאלה בכל פעם שרצינו להבין משהו עד הסוף, או שסתם הסתקרנו.

לא פחדנו לצאת טיפשים או חנונים, לא חשבנו ''מה יגידו''- היינו הכי טבעיים שיש, הכי פשוטים.

הכי אנחנו.

 

תוך כמה שנים הפכנו כל כך ציינים שכל דיון רציני הפך לחפירה, כל חיבוק חם ואוהב הפך לצ'פחה גברית קצרצרה.

אנשים מיוחדים במינם הפכו ל''יצורים הזויים'', וכל משפט עמוק שלנו חייב להסתיים בשתי נקודות..

 

אנחנו חיים וגדלים בחברה שמשדרת לנו ללא הרף, בשפת גוף ובמילים מפורשות:''תהיה קול, תשלוט בעצמך! אל תבכה! אל תתרגש מכל דבר- תהיה נורמאלי!''

וכך, לאט לאט, כמו ארס מחלחלת אלינו ההכרה שיש מושג כזה- נורמאלי.

וההכרה הופכת לכניעה, הנורמאלי יגיד לנו איך לדבר, המורמאלי יכתיב לנו איך להתלבש, והנורמאלי ילמד אותנו איך לאהוב.

 

אנחנו מתפוצצים מבפנים, קרועים בין הרצון להיות אנחנו, לצעוק הכי חזק בעולם ''אני כאן! ואני חושב קצת אחרת! אני אוסף בולים וחושב שתורה זה מגניב!'' ובין הרצון לקבל אהבה, יחס, ואפילו קצת תשומת לב.

 

אז איך עושים אתזה? איך משתחררים מהציניות הנוראית הזאת?

 

אין ספק שצריך הרבה אוצץ בשביל להיות הראשון שקופץ למים ואומר, '' לא אכפת לי מה תחשבו,לא אכפת לי מה תגידו, לא אכפת לי להשמע טיפש, רגיש ומוזר- כזה אני''

 

אבל הרי כולנו מחכם למשיח הזה, לראשונה שתענה תשובה רצינית לשאלה שנזרקה לחלל בפעולת חבריא ב', לראשון שיתחיל לשיר בדבקות בסעודה שלישית, לחבר המוזר שלא יתבייש לחבק אותנו חיבוק חם ואוהב.

 

אז למה שלא נהיה כאלה בעצמנו?

 

נכון, הקב''ה לא גלגל את הציניות לעולם בלי סיבה, אנחנו זקוקים להגנות מסוימות ובד''כ אי אפשר לשתות את החיים עם 7 כפיות סוכר, אנחנו זקוקים למעט ציניות בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לשמינית שבשמינית של גאווה, אבל רק למעט.

 

בשאר הזמן, תנו לחבר שלכם להביע את עצמו גם אם הוא לא הילד הכי שנון טמצחיק בעולם.

 

אל תתנו לאף אחד להשתיק אתכם, אל תצחקו על ילד קטן שאמר דבר טיפשי, אל תפחדו לשאול, אל תפחדו לטעות, לומר לא הבנתי, אל תפסיקו לפרגן לאנשים, אל תתבישו להתרגש.