פורום נסיונות פעילים (עמוד 3636)

כמו לראות שמונה התראות בפורומים
לפתוח
ולגלות שכולם זה תגובות בשרשורים שהגבת בהם
ללא קשר אליך

זה מספיק
נמאס לי מזה

שבת שלום שתהיה, בע"ה נשמע בשורות טובות, ושנזכה לחנך את עצמנו ואחרים לבניין ולתודעה של מקדש..

"תוציאי עוד דגים לערב. הזמנתי חיילים."
"שתהיה עוד מנת בשר לסעודה שניה"
"בסעודה מפסקת נעשה גם קציצות"
"את בהריון וזה דחוי את לא צריכה לצום"
"הוא רק בן 12.5 הוא לא צריך אפילו להתחיל צום"

למה?
כי לא מחנכים לאבלות.
ככה רזיאל היה אומר.
וממשיך לארגן שבת לתפארת, בלי שנרגיש הבדל בין שבת זו לאחרת.

כל שנה מחדש, המשפט הזה בערב ט' באב היה מהדהד בי.

לא מחנכים לאבלות.

הרי ברור, שנה הבאה, כשט' באב לא יצא בשבת זה כבר לא יהיה יום אבל אלא יום שמחה נכון?
נכון או לא??

אם את לא מאמינה בזה אז את צריכה לצום כל השנה..
ואם את כן, את מבינה שאין עניין השנה להחמיר בצום הזה?
בטח שלא על חשבון שבת!

כי לא מחנכים לאבלות.
כי סופם של ימי אבלות להפוך לימי שמחה.

שנזכה.

*נכתב ע"י יעל שבח אלמנתו של הרב רזיאל שבח הי"ד*

יש להם מבט כל כך מפחיד

אה בת דודה. כן נכון. בת דודה

מכירים?

הרגיש לי כמו פלישה.
הלכתי על השביל לאט לאט. כאילו לא רוצה להגיע, אבל חייבת. כי הייתי באמת חייבת. אבל הרגיש לי כמו פלישה לטריטוריה שלא לי. הזמנת אותי לבוא אלייך הביתה? לא. אז למה אני צועדת על השביל שמוביל אותי בידיוק לבית יפהפה, מוקף כרמים ופרחים, בית אבן מקסים, טרמופולינה בחוץ, פרגולה, דשא ונדנדה גדולה, בית עם חלונות ירוקים, שבעה מדרגות, הבית הזה שבמקרה הוא שלך.
אבל לא הזמנת אותי.
לא קבענו להיפגש אצלך.
לא סיכמנו שאני אבוא.
אז מה אני עושה פה?

אני צריכה את אחותך הקטנה. צריכה להביא לה הזמנה לפעולת פתיחה.
אז למה לא אמרתי לך שאני מדריכה של אחותך? שאני באה אליכם? למה לא הודעתי לך? היית שמחה, הייתי אומרת לך שלום, היינו מדברות קצת... אז למה?

אולי מפני שאני לא יכולה.
לא יכולה לסכם איתך להיפגש.
לא יכולה להודיע לך שאני מדריכה של אחותך.
שאני באה אליכם.
לא יכולה להגיד לך שלום.
לא יכולה.
ולמה זאת?
מפני שבילתי אפשרי להיפגש איתך, בילתי אפשרי לראות אותך, אפילו לא לדקה.
כי את,
את פשוט לא כאן.
ולא תבואי.
יותר.

ורגליי לא נשמעות לי כשאני צועדת על שביל העפר הצר. אני פוקדת עליהן, עיצרו מללכת! אך הן, ממשיכות בלי כל רגישות.
הצעדים קטנים יותר ויותר ככל שאני מתקרבת אל ביתך. הכל שקט. נעים בחוץ. כאן הלכת בידיוק. השביל הזה צר, אין מקום אחר ללכת בו. כאן בידיוק הילכת עם נעלי הספורט או עם השורש הסגול והסוודר.
כאן. כאן.
עלית על המדרגות, בידיוק כמוני. רק שלך זה היה רגיל. ולי, לי זה מרגיש פלישה.
אני אפילו *לא יכולה* להגיד לך שאני פה. *אין אפשרות כזאת*. וזה אוכל אותי. דוקר ומכאיב. והגעגוע הזה שצף ועולה מול ביתך.
הזכרונות מהמקום הזה גורמים לי להתעטף במסכת שתיקה.

ואני דופקת.
מי שם?
****.
הדלת נפתחת. אחותך שם. שלום שירה, אני אומרת. אני הולכת להיות המדריכה החדשה ויש פה הזמנה לפעולת פתיחה. זה בשבילך... מביאה לשירה את המעטפה.
שירה מחייכת.
תודה. אומרת.
בשמחה. ביי להתראות.

גומעת את המדרגות שתיים שתיים בידיוק כשהדמעות
עולות לעיניים.
צועדת על השביל. מוחה אותן בעדינות. חם לי. חם לי. חם לי. זכרונות של קיץ שוטפים את מוחי. ובכל זיכרון, כואב יותר מקודמו, יש את החלק של החום.
בכי. וחם.
כאב. וחם.
יאוש וחם.
אי תפקוד. וחם.
בלבול וחם.
ושוב בכי. ושום חם.
וגם עכשיו חם. הזכרונות עוד טריים ואל תגידו לי שהזמן מרפא ומשכיח. עובדה. שנתיים אחרי שום דבר לא הטשטש, לא נמחק. הכאב לא הופחת. לא הופחת. הוא כל כך צורב את הנשמה. מייסר. ולא משכיח. אפילו לא לרגע.




הלל. אין מה להגיד חוץ מזה שאני מתגעגעת אלייך כל כך ואוהבת.
והלוואי.
הלוואי שיהיה עוד פעם אחת שאוכל לראות אותך ולהגיד לך *שלום*.

זה שאני כותבת כאן הרבה לא אומר שאני משועממת או רוצה לדבר איתכם.

מכוונים נכון
המקום הכי חם במזרח התיכון
מדינה קטנה
ס'תכלו סביב
יש ביג בלאגן בתל אביב
חולים על מאוולים
ועפים איך שהביט נכנס
הקצב של הבאסים
יעשה לך בראש קרקס

נהייתי מכורה לשם שוב

קבלו את שוליית המכשף החדשה:
@שוליינית!!!!
אנחנו מאחלים לה המון הצלחה בתפקיד החדש!
עשי חייל!

נא לקרוא במנגינה המתאימה

מישהו שלא שופט?