הרגיש לי כמו פלישה.
הלכתי על השביל לאט לאט. כאילו לא רוצה להגיע, אבל חייבת. כי הייתי באמת חייבת. אבל הרגיש לי כמו פלישה לטריטוריה שלא לי. הזמנת אותי לבוא אלייך הביתה? לא. אז למה אני צועדת על השביל שמוביל אותי בידיוק לבית יפהפה, מוקף כרמים ופרחים, בית אבן מקסים, טרמופולינה בחוץ, פרגולה, דשא ונדנדה גדולה, בית עם חלונות ירוקים, שבעה מדרגות, הבית הזה שבמקרה הוא שלך.
אבל לא הזמנת אותי.
לא קבענו להיפגש אצלך.
לא סיכמנו שאני אבוא.
אז מה אני עושה פה?

אני צריכה את אחותך הקטנה. צריכה להביא לה הזמנה לפעולת פתיחה.
אז למה לא אמרתי לך שאני מדריכה של אחותך? שאני באה אליכם? למה לא הודעתי לך? היית שמחה, הייתי אומרת לך שלום, היינו מדברות קצת... אז למה?

אולי מפני שאני לא יכולה.
לא יכולה לסכם איתך להיפגש.
לא יכולה להודיע לך שאני מדריכה של אחותך.
שאני באה אליכם.
לא יכולה להגיד לך שלום.
לא יכולה.
ולמה זאת?
מפני שבילתי אפשרי להיפגש איתך, בילתי אפשרי לראות אותך, אפילו לא לדקה.
כי את,
את פשוט לא כאן.
ולא תבואי.
יותר.

ורגליי לא נשמעות לי כשאני צועדת על שביל העפר הצר. אני פוקדת עליהן, עיצרו מללכת! אך הן, ממשיכות בלי כל רגישות.
הצעדים קטנים יותר ויותר ככל שאני מתקרבת אל ביתך. הכל שקט. נעים בחוץ. כאן הלכת בידיוק. השביל הזה צר, אין מקום אחר ללכת בו. כאן בידיוק הילכת עם נעלי הספורט או עם השורש הסגול והסוודר.
כאן. כאן.
עלית על המדרגות, בידיוק כמוני. רק שלך זה היה רגיל. ולי, לי זה מרגיש פלישה.
אני אפילו *לא יכולה* להגיד לך שאני פה. *אין אפשרות כזאת*. וזה אוכל אותי. דוקר ומכאיב. והגעגוע הזה שצף ועולה מול ביתך.
הזכרונות מהמקום הזה גורמים לי להתעטף במסכת שתיקה.

ואני דופקת.
מי שם?
****.
הדלת נפתחת. אחותך שם. שלום שירה, אני אומרת. אני הולכת להיות המדריכה החדשה ויש פה הזמנה לפעולת פתיחה. זה בשבילך... מביאה לשירה את המעטפה.
שירה מחייכת.
תודה. אומרת.
בשמחה. ביי להתראות.

גומעת את המדרגות שתיים שתיים בידיוק כשהדמעות
עולות לעיניים.
צועדת על השביל. מוחה אותן בעדינות. חם לי. חם לי. חם לי. זכרונות של קיץ שוטפים את מוחי. ובכל זיכרון, כואב יותר מקודמו, יש את החלק של החום.
בכי. וחם.
כאב. וחם.
יאוש וחם.
אי תפקוד. וחם.
בלבול וחם.
ושוב בכי. ושום חם.
וגם עכשיו חם. הזכרונות עוד טריים ואל תגידו לי שהזמן מרפא ומשכיח. עובדה. שנתיים אחרי שום דבר לא הטשטש, לא נמחק. הכאב לא הופחת. לא הופחת. הוא כל כך צורב את הנשמה. מייסר. ולא משכיח. אפילו לא לרגע.




הלל. אין מה להגיד חוץ מזה שאני מתגעגעת אלייך כל כך ואוהבת.
והלוואי.
הלוואי שיהיה עוד פעם אחת שאוכל לראות אותך ולהגיד לך *שלום*.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?