פורום נסיונות פעילים (עמוד 4242)

מה שהכי נוראי - יונתן שפירא זה טייס סרבן, והשיר האידיוטי שנטחן עד דק (אז) נועד להאדיר אותו.

זה עוד זרוע מלחמה של השמאל הישראלי להאדיר את הטייסים שסירבו בזמנו להפציץ ובתור בונוס גרמו למוות של חיילים על הקרקע.

עכשיו תחשבי על מה שהם עשו לאריאל זילבר.

התפוצצות הכור הגרעיני בדימונה?

"בשביל לאהוב לא צריך להכיר" (מורט שם שם)

לצערי בשביל לשנוא בודאי שצריך להכיר.

אז אקרא...

של דיכוי והעדפה

אני מדבר על צורת שיח כללית שקיימת בעשרות השנים האחרונות, ה"פמיניזם" המודרני הוא אחד הביטויים שלה.

מאמר שפורסם בחוברת שחולקה השבת.

1.אל תשכחי לתת כבוד לרב.

2. כבר הסברת את עצמך בשרשור שהיה שבוע שעבר-

אבל לא ענית על הטענה שלי: מה דעתך אם גבר רוצה להפוך את המין שלו לאישה.

ואני שמח שאת דוגרי.

כדי שלא יצאו משרשור זה צדוקים ובייתוסים.

בכל אופן, אני מבטיח שאני אקרא בעיון וגם אגיב.

אני אפילו כמעט מסכים שאתה במעמד של רב ויכול להביע דעת תורה.

כנסי לכאן:

שם בפרטי הסרטון יש אפשרות להוריד את החוברת.

אבל כמעט בטוחה שלא אזהה,

בכל אופן אני לא רוצה לשלול דעות מראש

בס"ד

ואף פעם לא אהבתי רשימות תיוגים במיוחד יש בזה מימד של כפיה

בס"ד

ולזה עניתי כי כמה שזה לגיטימי זה לא משהו שאני עושה לרוב

אהמ...

על עצם קיומי כאלו...דא?!

זה לא מספיק מתאר אותם ואת מעשיהם המדהימיםםם

שירי יום הזיכרון הם הרבה פעמים שירי עומק שחודרים ללב. לפעמים כשאני רוצה קצת רגש אני שומע אותם.

חוץ מזה, אני לא נוהג לשמוע בספירת העומר שירים שמחים, אז זה מתאים במיוחד שים הזכרון גם בספירת העומר, אז להיכנס לאווירה וכו'.

על הנגב יורד ליל הסתיו
וּמַצית כוכבים חֶרש חֶרש.
עת הרוח עובר על הסף
עננים מְהַלְכים על הדרך.

כבר שנה לא הִרְגַשנו כמעט
איך עברו הזמנים בִּשְדותינו.
כבר שנה. וְנותרנו מעט 
מה רבים שאינם כבר בינינו.

פזמון:
אך נזכור את כולם
את יְפֵי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.
 
הרעות נְשָאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת אדירה ודולקת.

הרעות כִּנְעָרַיִיך כולם
שוב בִּשמך נחייך וְנֵלֵכָה,
כי רֵעים שנפלו על חרבם
את חַיַיִךְ הותירו לַזֵכר.

פזמון:
אך נזכור את כולם
את יְפֵי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הם התקדמו לאט. הכל היה רגוע.
מנגד הנהר וגומא מרשרש
פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע!
אני כבר בא- ענה לו החובש.
עלינו על מוקש! - צעק אז הפצוע,
אני כאן, לצידך - ענה לו החובש.

ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע,
מעבר לנהר, לגומא הרוחש.
הַשאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע,
עזוב שטויות - ענה לו החובש.
תציל את עצמך - ביקש אז הפצוע.
אני נשאר איתך - ענה לו החובש.

והם נותרו שניהם, והשדה פתוח.
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש.
אנחנו אבודים - מילמל אז הפצוע,
אחוז בי טוב - ענה לו החובש.
נפצעת גם אתה - מילמל אז הפצוע
עזוב, זה לא נורא - ענה לו החובש.

האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע.
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש,
אזכור אותך תמיד - נשבע אז הפצוע.
רק לא ליפול - מילמל אז החובש.
שלך עד יום מותך - נשבע אז הפצוע.
היום הוא יום מותי - ענה לו החובש.

פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח,
וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש.
ניצלנו! הם באים! - ייבב אז הפצוע,
אך לא שמע מילה מן החובש.
אחי, אחי שלי! - ייבב אז הפצוע.
מעבר לנהר הגומא מרשרש,
אחי, אחי שלי
אחי, אחי שלי
אחי!!!

פה אני עובר, ניצב ליד האבן.

כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים.

ערב אט יורד, רוח ים נושבת אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר.

באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו,

שיירות פרצו בדרך אל העיר.

בצידי הדרך מוטלים מתינו.

שלד הברזל שותק כמו רעי.

פה רתחו בשמש זפת ועופרת.

פה עברו לילות באש וסכינים.

פה שוכנים ביחד עצב ותפארת,

משוריין חרוך ושם של אלמוני.

באב אל וואד...

ואני הולך, עובר כאן חרש חרש

ואני זוכר אותם אחד אחד.

כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש

כאן היינו יחד משפחה אחת.

באב אל וואד...

יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,

אודם כלנית בהר ובמורד.

זה אשר ילך בדרך שהלכנו אל ישכח אותנו,

אותנו באב אל וואד.

באב אל וואד...

ערב ראשון של לבד

 יושב וכותב לך מכתב

על כל הדברים שהיו

כל מה שקרה בדיוק

אותיות מופיעות על הקיר

אני הפחד נעים להכיר

הדמויות אוהבות לשחק

זזות כאן בבית הריק, הריק

ואת, את לא יודעת כמה

ממך ניסיתי להסתיר

את כל הסיוטים בלילה

צרחות ודם על המדים

את לא מבינה כבר למה

אני מזמן כבר לא אני

תמונות רצות מאותו לילה

דמעות, כאב של לוחמים

זה ערב ראשון שאת שם,

שוכב וחושב, לא נרדם

השקט לאט מתנגן

מקדיש לך עכשיו שיר בלי שם

שיר בלי שם

ואת, את לא יודעת כמה...

זה ערב ראשון של לבד,

יושב וכותב לך...

וְהָאָרֶץ תִּשְקֹט , עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת
תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ
עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.
וְאֻמָּה תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת…-
לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס
הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי…

הִיא לַטֶקֶס תִּכּוֹן . הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר
וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה.
— אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ

נַעֲרָה וָנַעַר
וְאַט אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם
בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם
הָלוֹך וְהַחֲרֵשׁ.
לֹא הֶחֱלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם
אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ.

עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגוֹע,
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים – –
דֹּם הַשְׁנַיִם יִגְּשׁוּ
וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ.
וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָך נִתְּנָה מְדִינַת הַיְהוּדִים.

כָּךְ יֹאמְרוּ וְנָפְלוּ לְרַגְלָה עוֹטְפֵי צֵל,
וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל

לי תגיבי תמיד. מסכימה לך.

הופ זה בסדר להגיב?

משומה בהתחלהלה עד שלא פתחתי תכרטיס הסרט כתום הייתי בטוחה שבת ואת לא ידעתי

שטר התנאים

בעזרת השם יתברך ובמזל טוב

המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית לאלה דברי התנאים והברית שנדברו והתנו בין שני הצדדים לשם ולתפארת.

דהיינו מצד האחד יחיד ומיוחד בורא כל חכם קדמון ומצד השני הלוא היא כנסת ישראל כלה קרואה בנעימה ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה.

רק תמיד פניהם איש אל אחיו באהבה באחוה ורעות דלא מתפרשין דא מן דא לעלמין.

החתן הנל התחייב את עצמו להכניס את עצמו כל אשר האציל ויצר ועשה הכל למענה ולמען התורה הקדושה וכו'...

הכלה הנל התחייבה את עצמה להכניס כל אשר לה למסור לבבה ונפשה על התורה בדביקה וחשוקה בדחילו ורחימו וכו'...

ערב קבלן מצד החתן כל צבא השמים ושרפים וחיות ואופני הקדש.

ערב קבלן מצד הכלה צדיקי הדור ותינוקות של בית רבן.

והכל שריר וקיים

והכהנים והעם העומדים בעזרה פה במקדש מעט יענו ויאמרו מזל טוב.

70%