צלילי כינור רכים, נוגים, ארוכים,
הלכו וגברו עם ההתקרבות אל הבית.
פסי אור כתומים נזרקו על האכסדרה ומדרגות העץ בכניסה.
קולות הליילה נותרו מאחור.
צרצרים ושרקנים.
רוח נושבת בעלוות עצים שאיבדו את חוש הזמן.
הקור לא היה אמיתי.
ערבוב של תחושות.
חריקות בלתי נשמעות של הדלת על ציריה,
והחלונות על מסגרותיהם.
שיטת הנגינה התחלפה מלגטו חלק ונעים,
לסטקטו קופצני ומאיים.
הקשת ריקדה על המיתרים.
אש באח פיזזה,
כמעט לקצב צלילי הכינור הקצרים והרודפים זה את זה.
בפנים, החמימות הייתה מלאה.
השטיחים נעימים למגע,
על הרצפה ועל הקירות.
גבו של המנגן היה אל האח,
עיניו נעוצות בספר התווים שלפניו,
על סטנד מעץ שאינו ניתן לכיוונון.
העצירות היו קטנות .
ליקוק מהיר של האגודל ודפדוף בספר בתווים המהוה.
דפים עבים וקשים מרוב יושן.
מרשרשים עם כל עלעול.
יצירותיו של דונוט ארם לכינור,
כמו היה לחוץ בזמן בעת ההלחנה והכניס מעברים חדים ומפתיעים כדי לסיים בפרק זמן מוקצב.
ואז צלל לתוך פתיחה מסונטה של באך.
הוא איבד את דרכו בין הפתיחה לבין הפרק הראשון,
אך לא הראה סימן של אכזבה או אי שביעות רצון.
חזר בהבלעה אל יצירת מירוץ נוספת של דונוט ארם,
צלילים שהזכירו נפילה של סיר במורד גרם מדרגות לולייני.
דלת הסלון הייתה כבידה ואטומה,
מפרידה את המקום מיתר חדרי הבית.
לא היו מאזינים לביצועים האלה.
כך לפחות הוא הניח.
הוא דפדף שוב בספר התווים.
פותח במחרוזת שלום עליכם משלוש חצרות חסידיות.
אני מאחורך. לחשתי בקול שקט.
הוא מצמץ ואז נסוג אחורנית. מופתע.
יפה מאוד. לחשתי.
מי כמוני מסוגל להעריך יצירה טובה.
הוא התכופף והציב את הכינןר במאוך לרגלי הכיסא.
התרומם. למה לא אמרת שתגיע? הייתי עורך לך שולחן.
הנהנתי. בחנתי אותו ארוכות.
חבר טוב. בחור דמוי עץ ערבה. גבוה ודקיק.
לאור אש האח, מחזיק בכינור ומעלעל בספר תווים ישן, הוא יצר תמונה בניחוח וגוונים שנלקחו מתוך העיירה היהודית.
מה אתה צריך? שאל.
עיניו הבריקו קלות.
חכך את לחייו ונאנח עמוקות.
עלינו לשוחח. לחשתי שוב.
הוא טלטל את ראשו.
מלמל.
אין יום שאני לא חושב עליך.
על רגעי הבילוי שלנו יחד.
על השיחות הארוכות.
דמעות נקוו בזוויות עיניו.
כמה שאתה חסר לי.
הייתי קשוח.
הכרנו טוב. הפעם כבר לא לחשתי.
אני לא חושב שמישהו בכלל הכיר אותך.
הוא הרים את ראשו ונשם שוב,
ראשו נע לצדדים,
כאילו ניסה לשאוף לקרבו ניחוח עשיר ומשכר של וף פרחים.
היית בחור מופנם.
הכרתי בך צד מאוד שטוח.
הוא היה כנה.
יותר ממה שזכרתי אותו.
היית נאמן תמיד
ושקט עם כל הרעש
סמכתי עליך בעניים עצומות.
הוא הניח לדמעות לזלוג על פניו המחוטבים.
אתה, מכיר את עצמך טוב יותר.
אמר תוך שהוא מעביר את אצבעותיו הדקיקות על שערו.
הנדתי בראשי לשלילה.
הדמעות שלו לא ריגשו אותי.
את היום ההוא שכחת.
לאטתי תוך שאני מתקרב לכיוונו.
אני לא שכחתי.
ירקתי ארס.
לוקח עוד צעד קדימה
יוצא מהצללים
אני אינני עוד.
אמרתי לו תוך שאני מביט לתוך עיניו בחזקה
דמעותיו התגברו
נצנוצי כוכבים על רקע פניו החלקות.
השארתי לך זיכרון מעצמי.
אמרתי ללא רגש.
זיכרון?
הוא תמה.
הסתובבתי.
מפנה אליו את גבי.
נאבק בדמעות שאיימו לצאת.
השתיקה גרמה לקולות הפצפוץ הרכים של האש להישמע,
נוגסת בבקעי העצים.
תפסתי את הפרצוף המחוק שוב והסתובבתי אליו.
הגעגוע.
אמרתי ללא קול.
זה העונש שלך.
והגהינום שמגיע לך.
זהו?
הוא טלטל את ראשו שוב
חש כמתנער מחלום הזוי.
אה הא. עצמתי את עיניי לרגע ארוך.
אני יכול להיפרד כראוי מנשמתי התאומה?
הוא הסתכל סביב.
תחינה בעינייו הזוהרות.
צעדתי אחורנית לכיוון שיפולי האבן של האח.
שב מול ספר התווים.
נגן עבור נשמתך.
הוא הביט בי מתמקם בין הצללים.
אחר הסתובב והרים את הכינור.
מתיישב.
מעלעל בספר התווים.
לבסוף סוגר אותו.
מעביר את הקשת על המיתרים,
גולש לתוך יצירה בעלת אופי חסידי של דבקות והתעלות.
כל תנועה של הקשת כשיסוף בתוך בית החזה.
יצירה שנודעה בשם נעימת הקידוש של אבא.
עיניו היו עצומות.
דמעות זלגו ללא הרף.
פניו מכווצים בתחינה
שוכח את הווית החדר והקיים בו.
הניגון העלה בי את הזכרונות הצרובים בלב
שישבנו בליילה הירושלמי הקריר
ושרנו בדם ליבנו
בגרון ניחר של לילה בלי שינה
מלאים בכיסופים וגעגוע
הוא לא שמע כל רחש.
לא שמע את היבבות שלו עצמו.
לא חש את הדמעות הרותחות שלו
שמתגלגלות אל קימורי העץ המזוגג של הכינור.
מלחלחות את המיתרים.
נוטפות לתוך תיבת התהודה.
עזבתי בלאט את המקום.
חש להט באוזני.
מתחרט קצת על מה שאמרתי
אך מהסה את הקול הזה בליבי.
יודע שאת הנעשה אין להשיב .
מילים אי אפשר לבלוע בחזרה.
נשאר עם הזיכרון.
משאיר אותו עם הגעגוע
הוא כינר את היצירה עד תומה.
יודע שאינני עומד עוד מאחוריו.
חום בפניו.
נותר עם הגעגוע.
אני בדיוק מחפש נוצרי, למה חודש וקצת כבר פסח...
גם כן הנוצרים האלה ימח שמם
עוד שניה 1 בלילה
איכ זאת חיה פשוט דוחה.
