פורום נסיונות פעילים (עמוד 4484)

וטאו אתה בן אדם אדירר!
הבנאדם היחיד שנכנס ויוצא חטפשי ללבשלי,
גם בזמנים שאני אוטמת אותו בפניי כולם..

את סודותי האפלים איש לא יודע
לא מרגיש קרוב לאף אחד..

כאתי כיפית?

רעיונות?

שוטו

למה נרשמתי לחוג הזה...

מה הקטע הזה לשבוע מבננה? אבל באלי לאכול עכשיו גם מרק ועוף וקוסקוס ומלא דברים. אוף. למה אכלתי את הבננה הזאת?

מפה לשם אני כבר חודש רצוף ערה.

אתמול נגמרה הטירונות. ברכותיכם!

כי זה התפקיד שלי!!!!!!!!!!!!!!

למי שהייתי...

תחיה

זה שמי

אומרים שההורים מקבלים נבואה בשעת בחירת השם לילדם

וב"ה

זכיתי בנשמה חיה כ"כ

באש של חיות

אש

האש שלי תוקד עד ביאת המשיח

אש

היא מאירה. מחבממת. בוערת ומחייה ממש

אש

היא שורפת ומכלה...

ה'

אני רוצה את האמצע

נמאס לי להיטלטל בים הרגשות

בים המחשבות

בים הלבטים

ה'

תזכה אותי להתאזן

בין המים-התורה

לאש הגדולה והמיוחדת שהדלקת בי

אני לפעמים מרגישה שאני יוצאת מכלל שליטה

שאני פועלת רק לפי הרגש

רק לפי האש

העולם לא עובד ככה

לא נכון לחיות ככה

אבא

תרחם עליי ותן לי כח

לחיות

באמת...

 

 

כי אני מתגעגעת למי שאני

באמת

 

שראיתי אותו בוכה.
הבחור הכי גבר בשכבה
הכי לא רגשן
ראיתי את הדמעות יורדות לו מהעיניים היפות שלו
לא ידעתי מה צריך לומר
רק חיבקתי אותו חזק
הרגשתי את הגוף שלו נלחם בעצמו
פחדתי שלא הייתי מספיק בסדר
אני לא יןדע איך מגיבים לבכי
מכל סוג שהוא
אני צריך שמישו ילמד אותי.
אני חושב שהבנתי אותו
את מי שאני אוהב אני מבין

ש שיקראו לזה להתבגר, אני קורא לזה להזדקן

אני ממש מעריץ את אני של לפני שנה, אז הכל היה כ"כ ברור

אם זה רצון ה'???? איזה הווא אמינה יש לעשות אחרת?!?!?!?

ומה אכפת לי שזה מסוכן או שיסתכלו עלי מוזר או אפילו שזה סתם קשה, זה!!!! רצון!!!!! ה'!!!!!!!!!

 

היום אני מוצא את עצמי עם אידאל אחד חשוב של לימוד תורה, והבעיה היא שיש עוד אידאלים שתכלס אין לי כח אליהם עכשיו בתקופה זו של חיי, ואני דוחה אותם בטיעונים של ביטול תורה.

מסופר על החסידים של האדמור הזקן שכשהיו אוכלים קיגל, הם היו לוקחים חתיכה קטנה ואומרים "זה לכבוד ה' יתברך" ואוכלים, ואז היו לוקחים עוד צלחת ענקים גדושה בקיגלים ואומרים "וזה לכבוד הכרס שלייי"

די לשקר לעצמי, אני משתמש בתורה כדי לבטל דברים שאין לי כח אליהם, התלמוד אצלי הוא בכדי שלא להגיע למעשה. ולמה? כי פשוט הזדקנתי, או שמא אני פחות מאמין בצדקת הדרך? לא יודע כבר

אני מתגעגע ללהיות בוער, מתגעגע לכך שתפילה הייתה יוצאת מדם לבי ממש, מתגעגע לעצמי, מתגעגע לה'

זרקנו רימונים.
כל אחד חותם שהוא קיבל רימון ובסוף צריך להחזיר את הנצרה, כדי שלא יוכלו לגנוב רימונים, אף אחד לא יכול לחתום על רימון ולגנוב אותו כי יודעים שהוא לא החזיר את הנצרה, זה ראיה שהרימון התפוצץ, מי שמאבד נצרה מתייחסים לזה כמו גניבת רימון, כי איך תוכיח שפוצצת את הרימון ולא פילחת אותו?
על כל נצרה יש מספר סידורי, אי אפשר להחזיר נצרה אחרת.

מישהו זרק רימון ואיבד את הנצרה... זה משפט של המח''ט!
על מקרה כזה המ''פ חוטף, מפקד המחלקה, החייל שאיבד ועוד מלא אנשים מסתבכים.
עצרנו את כל הלו''ז, חיפשנו איזה ארבע שעות, חרשנו את כל האיזור, חפרנו בבוץ כל מילימטר ולא מצאנו.
למחרת חזרו לשם להמשיך לחפש, בניסים מצאו את זה...

מה יותר מסוכן- אחשוורוש או המן?



אחשוורוש זה אחד כזה שאוהב אותך כל כך שלא נשאר לך כלום מעצמך.

הוא מזמין אותך למשתה עם כל הג'מעא הטובים ואתה מאד מתרגש כי מה אתה קשור בכלל, מי אתה מה אתה ואחשורוש הוא אחלה גבר באמת בדיוק הזה שאתה צריך להיות, והוא מזמין אותך, אז מה יש לומר. 

ואתה מגיע למשתה כולך נרגש מנסה לא לבלוט בנוף ולהרגיש סוף סוף מקובל מותאם וחלק, פתאום את קולט את המנורה של בית המקדש האהוב עליך בתפקיד הבר סלטים כי היה צריך ונו אל תהיה כבד בטוח לא אכפת לך, אתה זורם אתה לא?.

כשאתה כמעט צועק שלא אין מצב, פתאום אחשוורוש בא ושם לך יד על הכתף ב מה אומר??? אח שלי היקר...

 בא אתה אוהב כשר נכון? אין אני מכיר אותך. יודע מה בא לך. תנו לו כשר!

ואתה אוכל ושותה והבטן נהיית כבדה והחשיבה מטושטשת וכבר לא ברור לך מה אתה רוצה  והמנורה עדיין מזעזעת לך את הלב ומרתיחה את הדם, אבל פתאום- הלב הוא הבעיה בעצם. מזועזע כמוהו, לא מסתגל. הוא לא מבין:

אחשוורוש הוא מלך! והוא הזמין אותך... אז תפסיק להתרגש מהמנורה! לב מעצבן.

 

ולפעמים שהמצפון התעורר ואולי כדאי לקחת צעד אחורה, לבנות את הטריטוריה שלך בלי שום תלות- מגיע הספק הזה... לוחש לך שבמילא כולך מפוזר ומפורד מבפנים לא יודע מה אתה, לא בטוח ולא סגור. אז מה יעזור לך עצמאות, מה תעשה איתה.



עד שהמן בא. וכמה שהוא ארסי ושונא אתה מבין שהוא ואחשוורוש זה ממש אותו אחד. אז אתה צם ומתפלל. אבל מכונס. ככה נשמעת גאולה.

כָּל הַחֹרֶף לאֹ כָּתַבְתִּי שִׁירָה, וְלאֹ זָכַרְתִּי
וְלוּ חֲלוֹם אֶחָד שֶׁחָלַמְתִּי. עָזַבְתִּי בַּיִת
וְאִשָּׁה, שָׂכַרְתִּי דִּירָה, כָּל מָה שֶׁהָיִיתִי מֻכְרָח
מָצָאתִי מֻשְׁלָךְ בִּרְחוֹב זֶה אוֹ אַחֵר: מִטָּה,
שֻׁלְחָן, מַדָּפִים, מְקָרֵר. אֶפְשָׁר לוֹמַר
שֶׁהָיָה זֶה פֶּלֶא, מַעֲשֵׂה מַלְאָכִים, שֶׁעָמַדְתִּי
בְּצֹמֶת דְּרָכִים. אֶפְשָׁר גַּם לאֹ לְהַרְהֵר בָּזֶה
יוֹתֵר מִדַּי. אֵינֶנִּי יָכוֹל לָדַעַת דָּבָר עַל שְׁאֵלַת
חַיַּי, אוֹ לֶאֱמֹד מָה מָצָאתִי וְכַמָּה אָבַד
לִי. אֲבָל כָּל הַחֹרֶף הַזֶּה לאֹ כָּתַבְתִּי שִׁירָה,
וְלאֹ זָכַרְתִּי וְלוּ חֲלוֹם אֶחָד שֶׁחָלַמְתִּי

מילים: אלי אליהו

אין לא יכול, יש לא יכולה!