פורום נסיונות פעילים (עמוד 4812)

כן. אני יודע שהוא נשרף.

שיכלתי לשבת וללמוד קצת במקום להתעסק בשטויות.

ותכלס לא נתרמתי מהשטויות האלה.

וזה קורה כל יום.

כל יום אני מרגיש בסוף היום את אותה ההרגשה.

שבאנה לא עשיתי כלום.

שאיזה דביל אני.

למה אני לא מנצל את הזמן.

שהזמן הזה של הנערות הוא זמן יקר.

ושווה לי לשמר אותו. ןלנצל אותו.

אבל אני מתנהג כל פעם מחדש כמו בת יענה.

לא נורא. לא אכפת לי.

אני אסתדר בסוף.

נעתיק במבחן.

נפברק עבודה.

דייייי

נמאס לי.

אני רוצה להיות בסדר!

אני רוצה להגשים את עצמי!

אני רוצה להרגיש תחושה של תועלת!

אני רוצה להצליח.

להצליח להתאמץ.

אבל אני דחיין.

ויש לי להגיש מלא עבודות שכולם כבר סיימו.

ורק אני צריך להשלים מבחנים ופרוייקטים.

אינלי מושג מה קורה איתי.

ואם לי אין מושג,, למי יהיה?

אוףףףף

רוצה להתעלות.

רוצה להתחבר.

לעצמי.

למקור שלי= לה'.

אני רוצה ורוצה.

אולי אני סתם שקרן?

אני סתם שקרן.

וצבוע.

וואי כמה שאני צבוע.

לפחות היה לי צבע יפה.

אפילו זה לא.

העתיד מדאיג אותי.

ההווה מעצבן אותי.

ועל העבר אני אפילו לא רוצה לחשוב.

אני רוצה להתקדם.

אני דפווווווק.

אוף.

כן אני יודע שזה אווילי לדבר ככה.

נכון. מסכים.

אבל מלעשות.

אוך כואב לי.

במקום הכי הכי עמוק.

שם. 

אני שם משכך כאבים כל היום.

מסתובב עם פרצוף מרוח ליד החברים.

ובליילה כשזה אני לבד

הכאב הזה מזכיר לי את קיומו

החיוכים השקריים האלה מתעוותים לי לבכי.

והנפש בוכה.

ואני לא יודע לבכות

העניים נשארות יבשות

כיאה לגבר שמכבד את עצמו.

כשמודאג מעצמי ומחוסר התועלת

אני הולך לישון.

 

אינלי חברים.

כל החברים נהנים ממני ביום.

כי אני מצחיק אותם.

ועושה שמח.

וכשהם צריכים להוכיח את עצמם 

הם משתמטים אחד אחד.

אף אחד לא שם כשאני צריך.

זה יותר מכאיב לי.

כי אני משקיע מעצמי.

אני טוב אליהם.

אני מרגיש נבגד.

למדתי כבר להתייחס בקרירות לאנשים האלה

שמתלהבים מהקסם הראשוני

ורק ממנו.

שונא אותם.

אנשי חנופה.

רודפי הנאות וסיפוקים.

תכלס גם אני כזה.

אז אני אסתום.

ורק אוסיף שאני לא עד כדי כך.

 

אבל מה אכפת לי מהחברים המזעזעים האלה.

יש לי את עצמי.

ואת המשפחה שלי.

נכון שהם ראויים להתפנות אחר כבוד לחירייה

אבל אני לא אשפיל את עצמי להמשיך לדוש בהם.

אני מעדיף לרחם עליהם.

זה הרגשה יותר מתנשאת.

אז מה.

 

אז אני הולך לישון.

בהרגשה שצריך לתקן.

וצריך לקום מוקדם מחר

וצריך להשלים עבודות ומבחנים

ולא להתייחס ברצינות לכלבים האלה שקוראים להם חברים

וצריך לדבר עם המשפיע 

וצריך וצריך וצריך

 

מרגיש חפרן(מעניין אם ככה בנות מרגישות כל הזמן) 

 

 

בטח לא היה לכם כח לקרוא הכל. בכל מקרה תודה על ההזדמנות לחפור.

 

 

 

 

אלוהים 😣

אז מחר אדליק 2 נרות."

ומה אתם אומרים על הנר הראשון?

השעה הזו מחר של בין 8 ל9 בבוקר.

 

 

 

 

אני פשוט חייבת אותה דחוף

לדבר

והיא איתה

ועכשיו הם יודעות 

והם בכלל לא מבינות את זה

אוף למה בכלל אמרתי לה 

זה היה ממש דבילי

אני חייבת אותה. או אותה\וזהו רק שתיהים באמת יוכלו לעזור

ולא אף אחד אחר!!!!!

אוף מה אני עושה עכשיו??

ואיך אפשר להתנהג רגיל??

בכלל לא אכפת להם הם רק מחפשות צומי

זהו. הם פשוט לא מבינות את זה

{כן אולי זה נשמע לי צומיסטי. אבל זה}

הם לא עמדו שם

אני צריכה מישהו לבכות עליו.

ואף אחד לא יבין

והיא בכלל לא מבינה שזה לא עוזר

אוףף זה מתסכל!

זהו אני פשוט צריכה עכשיו ללכת לישון.

לא לחשוב עלזה

נקום ונראה עם מי אפשר לדבר

|לוחש|
די. שמישהו כבר יעשה משהו.




אי אפשר הכל.

הלוואי ויכלתי להגיד באמת.

שבת בבוקר.
בחוץ אור,
ואני ישנה.

בום! בום! בום!
פתאום
קול זעקה
התעוררתי בבהלה
רצתי מהר
היא שרועה,
חסרת הכרה,
שבורה, מרוסקת,
על הרצפה

האישונים מתרחבים,
הפה נפער,
אני צורחת בשקט,
נלחצת
מה ילד יום, ומה המחר..
צועקת לאחי,
בלי לאבד שניה.
מוציאים אותי מהחדר.
לוקחת ממנו את הפלאפון,
בשבת.
מחייגת מאה ואחת.
בום. בום. בום.
הלב פועם בחוזקה
הקולות חוזרים ושבים..
יש תשובה,
הם בדרך

מפה לשם,
תוך דקות,
כולם מתייצבים
שם בפנים.
ואין דמעות
(אולי רק בלבבות..)

לפתע, היא מתעוררת,
לוחשת..
כולה שבורה,
אך לא שברירית..
היא מלאת עוצמה
חזקה גם כשהיא בוכה..

ובפנים,
אני דואגת
מאוד מפחדת
צמרמורות זוחלות,
לאט לאט,
לאורך הגוף ועוטפות.
והגרון,
הוא חנוק, הוא מוצף,
עולה על גדותיו..
עוד דמעה נעלמת
אני לא בוכה,
אני צורחת בשקט.

מעבר לגדר אני שומעת
קול יללה,
זעקה עולה ויורדת,
ואורות אדומים - מסנוורים - מעוורים
מהבהבים בחצר הגדולה
ואנשים רצים
מוטות
אלונקה.
זה קרה מהר,
מהר מידי מכדי לתפוש

מזיזים אותי הצידה..
אני רוצה לנסוע גם!
כמוהם, איתם!
אני,
ילדה בת אחת עשרה,
מביטה באורות אדומים
זועקים את בכיי האילם
מתרחקים ממני,
ומהאיזור השומם.
מביטה אל הסירנה
שדוהרת ביללה
הרחק מליבי הדומם,
מליבי ששבק חיים לרגע
ושב, ועתה הוא פועם.

והלב הזה,
הקטן מכדי להכיל
את סערת הרגשות כולה,
הוא צועק .
וכולם נעלמים פתאום,
לפתע הבית ריק

אני לוקחת רגע עם עצמי
לעכל את איבוד ההכרה,
את האבידה,
ועכשיו,
אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני בוכה
ומפל עצום של דמעות
גולש לו
בחוזקה
עכשיו, אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני לוחשת
מתחילה לחיות מציאות אחרת

בשבת חנוכה-
צרחתי בשקט
לאור פנסים אדומים
ולצלילי יללה.

לפעמים כיף לאחר, כי אז רואים כמה אתה סלב ואתה רואה איך אתה חשוב לאנשים

צבע אדום בעוטף עזה