שבת בבוקר.
בחוץ אור,
ואני ישנה.

בום! בום! בום!
פתאום
קול זעקה
התעוררתי בבהלה
רצתי מהר
היא שרועה,
חסרת הכרה,
שבורה, מרוסקת,
על הרצפה

האישונים מתרחבים,
הפה נפער,
אני צורחת בשקט,
נלחצת
מה ילד יום, ומה המחר..
צועקת לאחי,
בלי לאבד שניה.
מוציאים אותי מהחדר.
לוקחת ממנו את הפלאפון,
בשבת.
מחייגת מאה ואחת.
בום. בום. בום.
הלב פועם בחוזקה
הקולות חוזרים ושבים..
יש תשובה,
הם בדרך

מפה לשם,
תוך דקות,
כולם מתייצבים
שם בפנים.
ואין דמעות
(אולי רק בלבבות..)

לפתע, היא מתעוררת,
לוחשת..
כולה שבורה,
אך לא שברירית..
היא מלאת עוצמה
חזקה גם כשהיא בוכה..

ובפנים,
אני דואגת
מאוד מפחדת
צמרמורות זוחלות,
לאט לאט,
לאורך הגוף ועוטפות.
והגרון,
הוא חנוק, הוא מוצף,
עולה על גדותיו..
עוד דמעה נעלמת
אני לא בוכה,
אני צורחת בשקט.

מעבר לגדר אני שומעת
קול יללה,
זעקה עולה ויורדת,
ואורות אדומים - מסנוורים - מעוורים
מהבהבים בחצר הגדולה
ואנשים רצים
מוטות
אלונקה.
זה קרה מהר,
מהר מידי מכדי לתפוש

מזיזים אותי הצידה..
אני רוצה לנסוע גם!
כמוהם, איתם!
אני,
ילדה בת אחת עשרה,
מביטה באורות אדומים
זועקים את בכיי האילם
מתרחקים ממני,
ומהאיזור השומם.
מביטה אל הסירנה
שדוהרת ביללה
הרחק מליבי הדומם,
מליבי ששבק חיים לרגע
ושב, ועתה הוא פועם.

והלב הזה,
הקטן מכדי להכיל
את סערת הרגשות כולה,
הוא צועק .
וכולם נעלמים פתאום,
לפתע הבית ריק

אני לוקחת רגע עם עצמי
לעכל את איבוד ההכרה,
את האבידה,
ועכשיו,
אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני בוכה
ומפל עצום של דמעות
גולש לו
בחוזקה
עכשיו, אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני לוחשת
מתחילה לחיות מציאות אחרת

בשבת חנוכה-
צרחתי בשקט
לאור פנסים אדומים
ולצלילי יללה.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם