פורום נסיונות פעילים (עמוד 494)

-נכון הייתן צריכות להביא מפה של תוכנית החלוקה? תגידו כן!

-כן..

-יופי!

ממש הייתה לנו ברירה

אסוציאציות זה לא אמור להיות קשור..

פשוט מה קופצ לך לראש שאת שומעת את המילה..

@חסרת טאקט

@ועוד כאלה שלא הבינו..

בקוקו נמוך השיער שלי קצרצור

בקוקו גבוה הוא סביר כזה 

🤔

זה לא אמור להיות הפוך?

תהיות מוזרות באמצע הלילה🤦‍♀️

אזרתי אומץ, שוקו, ושמיכה וישבתי לראות את הפרק האחרון בסדרה שראיתי במשך חצי שנה.

הייתי בטוחה שזה הפרק האחרון שלהן עלי אדמות, וזאת הפעם האחונה שאני אראה אותן מנהלות שיחה, מבלי שאני יודעת את ההמשך

וזה היה בראש שלי, אז כל דיאלוג שלהן יבבתי יבבות קולניות

האכזבה הייתה באמצע- תחילת הפרק (לא זוכרת כבר, זה ארוך כמו סרט הפרק הזה), שרורי הולכת ברחוב חשוך כמו בסרט אימה,

ולא היה ברור אם זה חלום? או מציאות? כי מה שהיה שם היה לא ריאלסטי בעליל.

עד לרגע שבו רורי ולוגן ניהלו שיחה לא ממש הבנתי מה קורה.

אבל זה היה מהול בשמחה, שהבנתי שהפרק הזה לא דומה לאף פרק שאי פעם היה בבנות גילמור!

כמובן, שליבי עדיין שבור על ריצ'רד, וכשאני רואה פרקים ישנים זה עושה כואב בלב. שלא נדבר על התמונה הענקית שלו.

נקודת השבירה לגמרי הייתי כאשר רורי נכנסה לבית ריק של אמילי וריצ'רד (תמיד היו לי חולשות לבתים של סבא וסבתא, ובאופן כללי- ריצ'רד הוא הגרסא הבירטית של סבא שלי. בול)

היא רואה שם כל מיני "הדמיות" שכחתי איך קוראים לזה והתחלתי לצרוח שראו את ריצ'רד עובד במשרד שלו.

ואם כבר דיברנו על הבית, נכון שהאכזבה הייתה שלוגן בא לאסוף את רורי (מה הסיפור איתו, הוא נשוי, למה הוא מתחתן? הוא רוצה?)  אבל עוד יותר התאכזבתי שאמילי החליטה למכור את הבית. טוב בשבילה, היא משתקמת וסוף סוף עוזבת את בנות המהפה ומתחילה לעשות דברים בעצמה. אבל כמו שאמרתי לי יש חולשות לבתים של סבאסבתא וכל הזכרונות מהבית הזה ומכל הדברים שקרו בו התחילו לצוף לי.

לא כתבתי כלום על הטיול של לורליי, אבל את האמת שאין לי ממש מה לכתוב עליו

רורי, הקטע עם המה שמו החבר הזה שאף אחד לא זוכר אותו וגם אני- עדיף לשכוח ממנו. בוא נגיד שעד לקטע שבו ג'ס צופה ברורי שמה מטלית רטובה על קריק (כפרה על קריק) הייתי בקבוצה של דין/ לוגן. ידעתי שדין הוא היסטוריה אז טכנית הייתי בקבוצה של לוגן.

עכשיו, אחרי שסיימתי את הפרק אני לגמרי בקבוצה של ג'ס.

למה? כי ככה היא תיהיה בדיוק כמו אמא שלה, לוק=ג'ס. לורלי=רורי ואז עושים את כלל המעבר ומבינים שהם זוג מושלם!

(אגב, לגמרי, כריסטופר=לוגן. רורי בהריון לא מתוכנן ממנו!)

למרבה המזל, לא עשו לי ספויילרים ועד לרגע האחרון חששתי שלורלי טבטל את החתונה שלה. אבל זאת הייתה החתונה הכי מושלמת בעולם. (למרות שנורא חיכיתי שתיהיה בחתונה שלהם את החופה, באמת האמנתי. אבל התאכזבתי שאפילו לא הזכירו אותה. וכמובן שפרק סיום בלי אלמנט יהודי הוא לא פרק סיום אז הכינסו שם את הכוס שצריך לשבור בשיחת פיצה בין לוק ללורלי)

ואז כאמור נשארתי מפותעת כמו שבחיים לא הייתי מהבשורה של רורי. ושרתי בעניים דומעות וקול בכי חנוק את השיר סיום של כל פרק בבנות גילמור.

ואז התחלתי להיכנס לספקות. מה אם הם ישאירו אותי ככה????? אני לא מוכנה לקבל את זה (לא עובד תיוג, אבל @ענבל אתייג אותך בתגובות או משהו) יש לך תשובה בשבילי?

כמובן, שגם אני כמו כולם חיכיתי לגשם הראשון. ואלוהים הביא לי טיימינג מושלם- אמצע הפרק. מרוב שלא שמעתי גשם כ'כ הרבה זמן הייתי בטוחה שכל הרעשים האלו זה מכונת כביסה, אבל אז הבנתי ופתחתי את החלון.

בטוח שכחתי משהו חשוב שעבר לי בראש באמצע הפרק, מקסימום אוסיף כתגובה.

אני כבר לא מועילה..

איזה חיים יהיו אחרי שהכול יגמר?

  +

מה היה לכם נחמד היום?

טוב אני משער שכמה נלחצו אבל מה שבאתי להגיד זה ש..
 יש קבוצה ממש ממש שווה של אמת או חובה  כאן בערוץ!!!
כדי להכנס אל הקבוצה צריך לפנות לסטלנית בפעולה ותכנסו לקבוצה גדולה מהחיים!! שווה!! כדאי!! ומשתלם!!
(נכתב בגלל החובה שלי)

יש אנשים שיש להם מקום בעולם. מקום, פיסה של אדמה שהם עומדים או יושבים עליה ואומרים זה הבית שלי. זה המקום שלי. ראיתי היום איזה זושא עם עיניים שחורות גדולות ופאות בלונדיניות מסולסלות מקפיץ בלון ומנחית אותו מעבר לגדר ואומר לו, כאן זה הבית שלך, טוב?

טוב.

לדעת מה אני. אני כאן. אני בהוויה. אני רוצה להחליט על החיים שלי, אני מחליטה על החיים שלי. הכל משמיים, והשמיים בתוך הלב שלי.

והבית בתוך השמיים שבתוך הלב. יש לי בית בתוכי. ויש בי אותי, שלפעמים הולכת לאיבוד, ולפעמים עושה טעויות והולכת רחוק מדי.

"כל מיחוש ולא מיחוש הראש" מיחוש בא מחולשה וחולשה באה כשהתפיסות מתרופפות. כשמה שאני תמיד הייתי פתאום לא כל כך ברור. מה את.

כשהתפיסות מתרופפות, יש בחינה של איבוד. ויש אבידות. ויש מקומות של איבוד.

לי לא כואב הראש. 

אני מחפשת מקום של אבידות. לשים אותי שם קצת.

מותר ללכת לאיבוד, מותר לשלוח חלקים ממני לאיבוד. העיקר לזכור שיש לאן לחזור ושצריך לחזור.

טעויות תמיד עושים, כאבים באים והולכים. אהבה תמיד נשארת אהבה.

מילים תמיד נשארות חזקות ומרטיטות ובונות עולם. (או מחריבות)

אני רוצה להיות רעיה ראויה. אני רוצה לקבל טוב אינסופי.

אני חוזרת לי לאיטי מאיבודים ישנים.

מי שראה את שני אלו-

אבא של מייקל סקופילד מנמלטים,

וויט, החבר של מייק שבגד, מהמטרה שומר ראש-

הם אותו שחקן.

מחרפן אותי, הם ממש נראים לי אותו אחד,

אבל לגבי נמלטים לא כתוב מה שם השחקן של אבא של מייקל (אלדו בוראוז),

ובמטרה שומר ראש קוראים לשחקן דני יוסטון ולא מוזכר בערך שלו בויקיפדיה שהוא משחק בנמלטים.

תאמתו את זה, רק שאני לא ארגיש סתומה שאני מנסה לקשר בין שני אנשים שונים.

או במקרה של הפרופסור המפוזר ועוזרו הג'ינג'י

שעשו ניסוי מה קורה במידה ומכניסים גז פלפל,

חומצה זרחתית וכספית לתוך בקבוק - הניסוי הזה כבר לא פעיל, כך גם הפרופסור.

העוזר עדיין תקוע בלהבין מה גרם לפרופסור להתקע על המאוורר תקרה.

והסימן!!!

אמא שלי הדליקה דוד חשמלי!! (בוילער בשפתינו)