אזרתי אומץ, שוקו, ושמיכה וישבתי לראות את הפרק האחרון בסדרה שראיתי במשך חצי שנה.

הייתי בטוחה שזה הפרק האחרון שלהן עלי אדמות, וזאת הפעם האחונה שאני אראה אותן מנהלות שיחה, מבלי שאני יודעת את ההמשך

וזה היה בראש שלי, אז כל דיאלוג שלהן יבבתי יבבות קולניות

האכזבה הייתה באמצע- תחילת הפרק (לא זוכרת כבר, זה ארוך כמו סרט הפרק הזה), שרורי הולכת ברחוב חשוך כמו בסרט אימה,

ולא היה ברור אם זה חלום? או מציאות? כי מה שהיה שם היה לא ריאלסטי בעליל.

עד לרגע שבו רורי ולוגן ניהלו שיחה לא ממש הבנתי מה קורה.

אבל זה היה מהול בשמחה, שהבנתי שהפרק הזה לא דומה לאף פרק שאי פעם היה בבנות גילמור!

כמובן, שליבי עדיין שבור על ריצ'רד, וכשאני רואה פרקים ישנים זה עושה כואב בלב. שלא נדבר על התמונה הענקית שלו.

נקודת השבירה לגמרי הייתי כאשר רורי נכנסה לבית ריק של אמילי וריצ'רד (תמיד היו לי חולשות לבתים של סבא וסבתא, ובאופן כללי- ריצ'רד הוא הגרסא הבירטית של סבא שלי. בול)

היא רואה שם כל מיני "הדמיות" שכחתי איך קוראים לזה והתחלתי לצרוח שראו את ריצ'רד עובד במשרד שלו.

ואם כבר דיברנו על הבית, נכון שהאכזבה הייתה שלוגן בא לאסוף את רורי (מה הסיפור איתו, הוא נשוי, למה הוא מתחתן? הוא רוצה?)  אבל עוד יותר התאכזבתי שאמילי החליטה למכור את הבית. טוב בשבילה, היא משתקמת וסוף סוף עוזבת את בנות המהפה ומתחילה לעשות דברים בעצמה. אבל כמו שאמרתי לי יש חולשות לבתים של סבאסבתא וכל הזכרונות מהבית הזה ומכל הדברים שקרו בו התחילו לצוף לי.

לא כתבתי כלום על הטיול של לורליי, אבל את האמת שאין לי ממש מה לכתוב עליו

רורי, הקטע עם המה שמו החבר הזה שאף אחד לא זוכר אותו וגם אני- עדיף לשכוח ממנו. בוא נגיד שעד לקטע שבו ג'ס צופה ברורי שמה מטלית רטובה על קריק (כפרה על קריק) הייתי בקבוצה של דין/ לוגן. ידעתי שדין הוא היסטוריה אז טכנית הייתי בקבוצה של לוגן.

עכשיו, אחרי שסיימתי את הפרק אני לגמרי בקבוצה של ג'ס.

למה? כי ככה היא תיהיה בדיוק כמו אמא שלה, לוק=ג'ס. לורלי=רורי ואז עושים את כלל המעבר ומבינים שהם זוג מושלם!

(אגב, לגמרי, כריסטופר=לוגן. רורי בהריון לא מתוכנן ממנו!)

למרבה המזל, לא עשו לי ספויילרים ועד לרגע האחרון חששתי שלורלי טבטל את החתונה שלה. אבל זאת הייתה החתונה הכי מושלמת בעולם. (למרות שנורא חיכיתי שתיהיה בחתונה שלהם את החופה, באמת האמנתי. אבל התאכזבתי שאפילו לא הזכירו אותה. וכמובן שפרק סיום בלי אלמנט יהודי הוא לא פרק סיום אז הכינסו שם את הכוס שצריך לשבור בשיחת פיצה בין לוק ללורלי)

ואז כאמור נשארתי מפותעת כמו שבחיים לא הייתי מהבשורה של רורי. ושרתי בעניים דומעות וקול בכי חנוק את השיר סיום של כל פרק בבנות גילמור.

ואז התחלתי להיכנס לספקות. מה אם הם ישאירו אותי ככה????? אני לא מוכנה לקבל את זה (לא עובד תיוג, אבל @ענבל אתייג אותך בתגובות או משהו) יש לך תשובה בשבילי?

כמובן, שגם אני כמו כולם חיכיתי לגשם הראשון. ואלוהים הביא לי טיימינג מושלם- אמצע הפרק. מרוב שלא שמעתי גשם כ'כ הרבה זמן הייתי בטוחה שכל הרעשים האלו זה מכונת כביסה, אבל אז הבנתי ופתחתי את החלון.

בטוח שכחתי משהו חשוב שעבר לי בראש באמצע הפרק, מקסימום אוסיף כתגובה.

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.