פורום נסיונות פעילים (עמוד 4946)

לבדי

גם כשאת מחבקת יקירתי

לבדי

גם כשאת מזכירה שביחד הרבה יותר קל לשרוד

ואולי הכל יחלוף עם הרוח

בליבי בעבר נפערו תהומות.

תהומות של כאב ואובדן. תהומות של עצב וחוסר אונים.

עם הזמן חסמתי אותן עם קרשים. אך הקרשים לא מחזיקים מעמד.

הקרשים נשברים! לא עומדים בעומס..

הקרשים נשברים ואיתם גם אני.

נופלת. ונופלת. אל תוך מעמקי הכאב.

הכאב הישן .. החדש.. הכל כבר מעורבב.

מעורבב בתוך ים עשוי דמעות אשר סוער בתחתית תהומותיי.

התרסקתי. נפלתי ונפלתי עמוק לתוך הכאב. הכאב הוא אין סופי.

ולפתע נפגשתי במים. זהו ים הדמעות.

אוף! דווקא עכשיו כשאין לי כבר כח לשחות.

ואני שוב שוקעת.

לאט לאט. טובעת.

נגמר האויר.

לא נושמת.

שוקעת.

ושוב שוקעת.

אין לי כח להילחם יותר.

נסיים עם זה.

ועכשיו כשאני כבר עמוק עמוק בתוך ים דמעותי אני אומרת לכם,

זהו!

זה הסוף.

ביי עולם.

אשכרה עוד שבוע בדיוק שוב יהיה יום חמישי. אחריו יהיה עוד יום חמישי, אחריו עוד יום חמישי שבו אני מתגייס.

וגם לה זה קרה.

ואני כל פעם מגלה עוד מישי שזה קרה לי.

וזה עצוב לי ממש.

נערך

אחח טיילור, הלוואי והייתי את.

מדהים אותי שהיא ידעה בדיוק על מה לכתוב.

ערבים. מסיונרים, הייטקיסט אומלל,

ואוריה.

חייבת.

פשוט שלא.