פורום נסיונות פעילים (עמוד 4945)

ללבוש ג'ינס, סניקרס, חולצה קצרה, לק אדום, איפור ותכשיטים מגניבים. וגם תיק גב מגניב ויפה.
לנסוע באוטובוס לירושלים.
לשתות אייס קפה על ספסל.
לחכות.
שהוא יגיע. כן, מכל האנשים בעולם, הוא.
תמיד תכננו את היום הזה.
שנלך לאיזה בר ונשתה מלא קוקטיילים. יש לי רשימה של מה שאני רוצה לנסות.
ואז נרקוד. לא ריקוד כזה איטי ומעצבן, ריקוד סוער של כל אחד עם עצמו.
ואז אני אלך, לבד, לים. בתל אביב. במונית.
ואני אפגוש שם כמה בנות ונשיר המון המון ונרקוד.
לפנות בוקר אני אמצא את עצמי על אוטובוס הביתה, עם התיק שלי והכול.
זה מה שאני רוצה.

מה קורה בפועל:
נהרס לי הלק בצבע טורקיז אז מחקתי אותו. אין לי כוח להתאפר. אני לובשת פיג'מה לא מחמיאה. יש לי ריח של סבון בריח אוכמניות, ודמעות בעיניים.
אני יושבת על המיטה ואשכרה מדברת אל מקום שאני לא מעריכה. באוזניות יש טיילור, שזה הדבר הטוב היחיד במה שקורה כרגע.
כל הקבוצות החופרות מושתקות, אז מה עשיתי בזה שאני שותפה בהן.
החדר מבולגן. אין לי כסף. אין לי חיים.

ואני בקושי בהתחלה

טוב לי באולפנא.
באמת.
כן קשה לי.
משו מוזר עבר על הקשר שלנו וזה קשה לי.
כי שנה שעברה כן היינו חברות.
ופתאום בום. הרבה פחות.
גם ההתנהגות שלה מעצבנת אותי. אבל זה סביר.
....
והיא מעצבנת אותי.
כאילו לא ממש מעצבנת, אבל זה לא נחמד.
ראש בקיר וחשיבה רק על עצמך. זה לא נחמד.
בסוף אני יקום חולה רק בגלל שחם לה בלילה והיא לא יכולה לישון בלי שמיכה. אז ישנים עם מזגן.
וגם אור מפריע לה. אז בסדר. לא שמים אור במסדרון אפילו.
אבל גם אור בשירותים מפריע לה!
אחותי, תתפשרי!
....
והלימודים עמוסים לי. ומעייפים לי.
ואני לא יודעת לסדר ת'זמן שלי נורמלי.
ואני מורחת ת'יום שלי.
ולא יודעת לשים לעצמי גבולות בכל מיני דברים.
ועדיין לא יודעת לסדר לעצמי סדר עדיפויות. ולעמוד בו.
וזה די ברור, אבל עדיין אין באמת חברות.
....
וכל היום כואבת לי הבטן. וכל היום רעבים. וכל היום אני עייפה.
....
אבל טוב לי. ברור שטוב לי. כי יש הרבה דברים טובים.
אבל גם קשה.

למה היא חייבת להיות מעורבת לי בכל דבר.
למה.

היה לי ממש ממש קשה לראות אותך במצב הזה... מאישה כ"כ חיה ושמחה שעושה 3 פעמים ספונג'ה ביום. שרצה ממקום למקום. קניות. עניינים. הפכת פתאום לסיעודית. יושבת בכיסא גלגלים. כואב לך.. בכית... אף פעם אף פעם לא ראיתי אותך בוכה. כאובה ככ! הניתוח הזה לקח לך כל טיפה של עצמאות... אז נכון. הצלחתי להרגיע אותך. להביא לך סוף סוף משככי כאבים. להביא לך אוכל. לשמח אותך ולהראות לך תמונות שלנו... אבל הלב שלי בכה איתך סבתא... ה' תעשה שהיא תבריא. תחזיר לה את החיוך והבריאות. את הכח והעצמאות...
צדיקים. אני אשמח שתתפללו על שרה בת אלמש לרפואה שלימה וקרובה!

לבדי

גם כשאת מחבקת יקירתי

לבדי

גם כשאת מזכירה שביחד הרבה יותר קל לשרוד

ואולי הכל יחלוף עם הרוח

בליבי בעבר נפערו תהומות.

תהומות של כאב ואובדן. תהומות של עצב וחוסר אונים.

עם הזמן חסמתי אותן עם קרשים. אך הקרשים לא מחזיקים מעמד.

הקרשים נשברים! לא עומדים בעומס..

הקרשים נשברים ואיתם גם אני.

נופלת. ונופלת. אל תוך מעמקי הכאב.

הכאב הישן .. החדש.. הכל כבר מעורבב.

מעורבב בתוך ים עשוי דמעות אשר סוער בתחתית תהומותיי.

התרסקתי. נפלתי ונפלתי עמוק לתוך הכאב. הכאב הוא אין סופי.

ולפתע נפגשתי במים. זהו ים הדמעות.

אוף! דווקא עכשיו כשאין לי כבר כח לשחות.

ואני שוב שוקעת.

לאט לאט. טובעת.

נגמר האויר.

לא נושמת.

שוקעת.

ושוב שוקעת.

אין לי כח להילחם יותר.

נסיים עם זה.

ועכשיו כשאני כבר עמוק עמוק בתוך ים דמעותי אני אומרת לכם,

זהו!

זה הסוף.

ביי עולם.

 

שונאת

אשכרה עוד שבוע בדיוק שוב יהיה יום חמישי. אחריו יהיה עוד יום חמישי, אחריו עוד יום חמישי שבו אני מתגייס.

איזה אדומה אני כשאני בוכה