פורום נסיונות פעילים (עמוד 5026)

צפוי וידוע מראש.

כי פשוט אני ככ לא כזאת שעונים לה.

אולי כי אני חופרת להן.

ושהיא תפסיק לשכנע אותי בדברים לא נכונים.

ושתגיד לי דברים שאין לי שום רצון לעשות.

אופ איתך

פתאום נכנס לקצב

ואז ללחץ

ואז רעידות

די

 

אין לי כח להיסחב גם עם דברים לטיול והביתה עם דברים של הפנימיה.

זה היה מפחיד.

וכואב רצח.

מישהו מוכן להסביר לי מאיפה הן באו?
אני לא עצובה. וטוב לי.

אולי אלה פשוט דמעות נעימות כאלה של השלמה.

חדש.
מותר להגיב.

מגיעים לאולפנא

אני חולה. עדיין.

שיעור משעמם קצת.

מתמטיקה.

84 במבחן. |המום|

מבוא לכימיה. המורה מוציאה אותי. הרעשתי איתה. פףף.

צוחקים קצת שם. מעבירים סרט

יושבים איתה על הוועדת מוזיקה.

אחראית מוזיקה זה תפקיד חביב. צריך עכשיו לדאוג לזה. יעני לניפגש עם כולן ולשבת על ראש חודש.

הולכים לראות אותו

עולים לקניון. אוזניות. קואופ שופ. מצחיק.

פוגשים אותן. זה מבדר בהחלט.

חוזרים לאולפנא.

ממשיכים לראות את הסרט

ערב חדר. משעשע ברמות

פונדו נוזלי מידי

חברה שלי לא חברותית.

פרה עיוורת

רווקה זקנה.

הולכים לדבר איתה

שעות.

דוסים שלובים. היה קורע. כפרה הילדה הזאת.

ישובים בנדנה. וצוחקים. ומתכרבלים בכבשה שלה.

היא מגיעה. מצלמים אותה שומעת שירים. היא חונקת.

מדברים איתה.

נכנסים ב3 לחדר. ()

מקלחת

ספרות

לישון

בוקר.

לשון.

הייתי אמורה להעביר משו. אופס.

תנך.

מבחן בספרות. טוב שלא הביאה שאלת בגרות. כילו זה מה שזה היה. שאלת בגרות

היסטוריה. זה חופר. נאורות ומודרנה זה לא מעניין.

הביתה

אוכ

שנצ.

זה חכם.

במקום לעשות עכשיו.

ועצלנית.

ממש |מפהק| למה אני עדיין פה.???

לילה טוב..

אני לא יכולה להכנס להדרכה ככה.

פשוט לא.

אני כופרת. ממש.

וחניכות שלי יסבלו ממני כל רגע.

אני לא יכולה לעשות להן את זה.

וגם בגלל *טקסט חסר* אני לא יכולה להכנס.

כי ככה. 

כי אין לי כח ואומץ לעשות את זה.

וזהו.

הכל מבחוץ כלכך רגיל.
אבל בפנים, הכל רועש וגועש. הפחד אוכל לי את הבטן והראש בכל שניה אפשרית. אני כל היום עסוקה בלסלק מחשבה אחר מחשבה, פחד אחר הרגשה רעה. ומבחוץ, הכל כלכך רגיל. אני מחייכת, צוחקת. היום אפילו התאפרתי.
אני לא יכולה עם המצב הזה כבר.
הבטן, שמתכווצת כל פעם שהנושא עולה.
הלב, שפועם פעימות חזקות מידי כשהמחשבות מתחילות לשוט להן.
אני קטנה, כלכך קטנה. תפסיקו כבר, זה גדול עלי.
אני קטנה וחלשה ופחדנית. כן. אני יודעת. אבל מה אעשה. אני לא סתם כך. יש לי סיבות.
המצפון שעובד אצלי שעות נוספות.
הטראומה מהשישית.
הפחד הזה, לפגוע בהם.
הפחד הזה, לאכזב.
לעזאזל. הלוואי הייתי ילדה רעה כזאתי, שההורים במילא לא היו אוהבים או מתייאשים מראש. זה בעייתי להיות אדם שההורים אוהבים בהגזמה.
כן, עוצי שלהם טובת לב, חכמה ויפה. למה לא, תמשיכו לעוף. אני לא. אני לא. אני לא. וגם אם יש בי טוב, די לצפות ממני. זה מכביד לי. זה בוער לי בכל הגוף. אניי רוצה לא להיות קיימת.
הכל מתקדם. הצעות בשפע, ותמונות ופף. שונאת את הרגע הזה שאני לא יודעת מה עושים.
שאני חוששת איך מספרים על המקום ועל אשתי ועל הכל בעצם.
אלוקים, אני מתחילה להתפרק.
אין לי תאבון כלכך. אני לא ישנה כלכך. זה משפיע עלי. וזה נמאס לי. אני לא אוהבת את המצב הזה. בבקשה ריבונו של עולם, חבק אותי. אני מתחילה לקרוס.
הנה,זה קורה.

כשאני אכנס למיטה,

הכל יצוף.

ויכה.

ולא ירפה.

והדמעות יזלגו מאליהן.

ויכאיבו.

ויגרמו לי להיות ערה עד מאוחר.

וירטיבו את כולי.

ואני אקום בבוקר אולי עם קצת הקלה.

אבל עם ייסורי מצפון.